גם 25 שנים אחרי השבר האוסטיאופורוטי הראשון הסיכון לשבר משמעותי שני נותר מוגבר ועידכונים מהביטאון המדעי Osteoporosis International איגוד האוסטיאופורוזיס הבינלאומי. סקירת מאמרים מגיליון 12.2021

 

 

כך מצא אחד המחקרים בגיליון דצמבר של הירחון  Osteoporosis International  – הביטאון המדעי  של איגוד האוסטיאופורוזיס הבינלאומי. עוד בסקירת המאמרים: האם התמותה העודפת  לאחר שבר ירך קשורה לשבר או למחלות רקע? האם טיפול עם טריפרתייד מועיל לאוסטיאונקרוזיס בלסת?  גם חולי סוכרת סוג 2 עם צפיפות עצם גבוהה נמצאים בסיכון מוגבר לשבר.

 

יעילות טריפרתייד לרפוי אוסטיאונקרוזיס בלסת  

 

אוסטיאונקרוזיס בלסת היא סיבוך ידוע של תרופות נוגדות פרוק עצם (ביספוספונאטים, דנוסומאב)  או תרופות נוגדות צמיחת כלי דם. זהו מצב בו עצם הלסת נותרת חשופה (ללא כסוי רירית הפה  למשך יותר מ-8 שבועות. אוסטיאונקרוזיס מישנית לטיפול תרופתי קורית ב-1-15% מחולי סרטן וב-0-0.01% בלבד מחולי אוסטיאופורוזיס הנוטלים תרופות נוגדות פרוק עצם. הטיפול המקובל בסיבוך זה הוא שטיפות עם חומר חיטוי ומתן אנטיביוטיקה. לעתים נדרש ניקוי של הרקמה הפגועה ובמקרים קשים בלבד יש צורך בניתוח.  התרופה טריפרתייד היא נגזרת של הורמון הפרתירואיד, המעודדת בניית עצם ומשמשת לטיפול במצבי אוסטיאופורוזיס קשה וסיכון גבוה לשברים. יעילות התרופה לטיפול באוסטיאונקרוזיס נבדקה במחקרים בהקף קטן בלבד. 

מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון באופן שיטתי את כל המחקרים לסוגיהם השונים שפורסמו עד כה. מתוך 196 פרסומים נבחרו 30 מחקרים שהיו ראויים לאנליזה ובהם נמסרו נתונים על 111 מטופלים. הגיל הממוצע היה 76.5 שנים, ו-82% היו נשים.  20% מהמקרים היו חולי סרטן והשאר היו עם אוסטיאופורוזיס. ב-77% מהמקרים זוהו גורמי סיכון ותחלואה נילויית, שהשכיחים ביניהם  היו טיפול בסטרואידים, סוכרת, כימותרפיה, עישון, וצריכת אלכוהול.  אוסטיאונקרוזיס הופיעה בדרך כלל בעקבות עקירה (ב-61.7% מהמקרים), שתל שן (11.2%) או דלקת חניכיים ( 8.6%). ל-18.5% מהמקרים לא זוהה גורם מקדים. משך הטיפול הממוצע עם ביספוספונאטים עד להופעת אוסטיאונקרוזיס היה 52.8 חדשים. 

משך הזמן הממוצע מהופעת אוסטיאונקרוזיס ועד להתחלת טריפרתיד היה 3.9 חדשים, ובמהלכם מרבית המקרים טופלו באופן שמרני על ידי שטיפות ואנטיביוטיקה. משך הטיפול הממוצע עם טריפתייד היה 7.3 חדשים.  החלמה מלאה של הנגע נצפתה ב- 59.5%, החלמה חלקית הייתה ב- 18%, חוסר תגובה לטיפול היה   20.7% . בשני מקרים היו תופעות לוואי לתרופה. יש לציין כי הטיפול עם ביספוספונאט הופסק לפני התחלת טריפתייד ב- 53% מהמקרים, בעוד ש-47% החלו טריפרתייד והמשיכו את הטיפול עם ביספוספונאט. נוכחות גורמי סיכון ותחלואה נילווית כמו גם משך הטיפול עם ביספוספונאט לא השפיעו על יעילות טריפרתייד. תועלת משמעותית לטיפול הייתה רק בדרגה קלה של אוסטיאונקרוזיס , בשילוב עם טיפול שמרני (שטיפות ואנטיביוטיקה).  

 

 

תמותה, שבר ירך ומחלות רקע:

במחקרים רבים נמצאה סיכון מוגבר לתמותה לאחר שבר ירך,  אך לא ברור אם הסיכון קשור לשבר עצמו או למחלות רקע. מחקר שנערך בסינגפור בחן את כל  מי שסבלו משבר ראשון של הירך אחרי גיל 50 בשנים 2008-2017, סך הכל 22,826 מקרים, 69% מהם היו נשים. נתוניהם הושוו לקבוצת ביקורת שהותאמה לפי גיל, מיגדר, מוצא אתני ותחלואת רקע. נמצא שהן שבר ירך והן תחלואת הרקע מגבירים באופן בלתי תלוי את הסיכון לתמותה בנשים ובגברים. 

לנשים אחרי שבר ירך היה סיכון מוגבר לתמותה בשנה הראשונה,  בהשוואה לנשים ללא שבר:  פי 12.4 אם הייתה להן תחלואת רקע משמעותית, ופי 1.9 ללא תחלואת רקע. הסיכון נותר מוגבר במהלך 9 שנים לאחר השבר: פי 3.3 עם תחלואת רקע משמעותית, ופי 1.5 ללא תחלואת רקע. 

 

בגברים נמצאו נתונים דומים אם כי הסיכון היחסי היה אף גבוה יותר לעומת נשים: לגברים אחרי שבר ירך היה סיכון מוגבר לתמותה בשנה הראשונה לאחר שבר פי 16.1 עם תחלואת רקע משמעותית, ופי 2.7 ללא תחלואת רקע.  הסיכונים לאחר 9 שנים : פי 4.3 עם תחלואת רקע משמעותית ופי 1.8 ללא תחלואת רקע. מסקנת החוקרים היא כי שבר ירך הוא גורם סיכון משמעותי לתמותה לאורך זמן בגברים ובנשים, עם תחלואת רקע או בלעדיה. 

 

סיכון מתמשך לשבר אוסטיאופורוטי שני. 

הסיכון לשבר אוסטיאופורוטי גובר לאחר שבר קודם, אך לא ברור אם הסיכון פוחת ככל שמתרחקים מהשבר הראשון. מטרת המחקר הייתה להעריך את השינוי בסיכון לאורך זמן בגברים ובנשים. החוקרים אספו נתונים על 16,876 גברים ו- 39,230 נשים בגיל 50 ומעלה, בקנדה, שסבלו משבר ראשון בשנים 1989-2006. התפלגות השבר הראשון: 20% אמה, 17% ירך, 10% זרוע, 6% חוליה, 50% אתר אחר בשלד. 

נבדקה הארעות שבר משמעותי נוסף (בירך, חוליה, זרוע או אמה) עד שנת 2016. שבר נוסף אירע ב- 18.5% מהגברים וב-29.6% מהנשים. 

הממצאים הושוו לקבוצת ביקורת  מותאמת גיל ומיגדר, שכללה 160,983 גברים ונשים. הסיכון לשבר אוסטיאופורוטי משמעותי שני נותר מוגבר גם 25 שנים לאחר השבר הראשון, הן בגברים והן בנשים, בכל גיל, (למעט בבני 90 ומעלה)  פי 2.5 בגברים ופי 1.6 בנשים. הסיכון נותר מוגבר משמעותית גם לאחר תיקון לגורמי סיכון שונים. מכאן החשיבות של זהוי שבר אוסטיאופורוטי ראשון ומתן טיפול הולם למניעת שבר נוסף. 

 

סיכון שונה לשברים בסוגים שונים של סוכרת.

לחולי סוכרת 1 יש צפיפות עצם ממוצעת נמוכה ביחס לאוכלוסיה הכללית , בעוד שלחולי סוכרת 2 יש צפיפות עצם גבוהה, אך הסיכון לשברים מוגבר בשני הסוגים.  מטרת המחקר הייתה להשיג נתונים עדכניים על שברים בחולי סוכרת לסוגיה השונים. החוקרים התבססו על מאגר לאומי בקוראה, שכלל נתונים על 10,585,818 אזרחים, מתוכם אותרו 2,418 חולי סוכרת 1 ו- 506,2087 חולי סוכרת 2. משך המעקב הממוצע היה 7 שנים ללא-סוכרתיים, 6.4 שנים לחולי סוכרת 1 ו- 6.7 שנים לסוכרת 2. 

הסיכון לשבר בחולי סוכרת 1 לעומת לא סוכרתיים היה פי 1.54 לכל השברים, פי 1.33 לשברים בחוליות, ופי 3.4 לשבר ירך.  לחולי סוכרת 2 היה סיכון מוגבר פי 1.12 לכל השברים, ופי 1.74 לשבר ירך בהשוואה ללא סוכרתיים, אך הסיכון לשברי חוליות לא היה מוגבר. 

לחולי סוכרת 1 היה סיכון מוגבר פי 1.37 לשברים מכל הסוגים בהשוואה לחולי סוכרת 2, פי 1.33 לשברים בחוליות עמוד השדרה ופי 1.99 לשברי ירך.   נראה אם כך שלחולי סוכרת 1 יש סיכון מוגבר לשברים אוסטיאופרוטיים שונים הן בהשוואה לאוכלוסיית הלא-סוכרתיים והן בהשוואה לחולי סוכרת 2. הסיכון לשברים בחולי סוכרת 1 היה גבוה יותר בגברים ובנשים רזים בגיל 65 ומעלה שנוהגים להתאמן באופן סדיר, ובולט יותר בגברים. המנגנונים העומדים בבסיס הקשר בין סוכרת לשברים אינם מובנים עדיין במלואם.