הסיכון לתמותה עולה לאחר רוב סוגי השברים האוסטיאופורוטיים – למניעת שברים יכולה להיות חשיבות רבה בשימור תוחלת החיים.
כך עולה ממחקר שבדק האם הסיכון לתמותה לאחר שבר אוסטיאופורוטי משתנה עם הזמן. המחקר התפרסם בגיליון יוני של הירחון Osteoporosis International. עוד בין המאמרים בסקירה: הבדלים במידת ההתמדה בטיפול עם ביספוספונאטים שונים * יש חשיבות לסדר התרופות ברצף הטיפול לאוסטיאופורוזיס * סיכון מוגבר לנפילות ושברים אצל הסובלים מהפרעות אכילה * פגיעה במיקרו-ארכיטקטורה של העצם בטרום סוכרת.
השוואת התמדה בטיפול עם ביספוספונאטים שונים:
לתרופות ממשפחת הביספוספונאטים יש יעילות מוכחת למניעת שברים אוסטיאופורוטיים, אך נדרשת התמדה בטיפול לצורך השגת התוצאה. מטרת המחקר הייתה לבחון את ההתמדה בטיפול עם ביספוספונאטים שונים, בטבליות או בעירוי לווריד. החוקרים סרקו 12 בסיסי נתונים, כמו גם מקורות שלא פורסמו ונתונים מ- 102 מחקרים קליניים המתייחסים לשנים 2000-2021. סך הכל הושגו נתונים על 2,656,659 מטופלים. באופן לא מפתיע, נצפה שעור גבוה יותר של התמדה בטפול בקרב מי שטופלו בביספופוסנאט לווריד (זולדרונאט) בהשוואה לטיפול בטבליות.
מידת ההשפעה של סדר התרופות ברצף הטפול לאוסטיאופורוזיס על צפיפות העצם:
ידוע כי טיפול עם טריפרתייד, המעודד בניית בעצם, מעלה את צפיפות העצם במידה רבה יותר כאשר הוא ניתן כתרופה ראשונה, בהשוואה למתן אחרי טיפול קודם עם תרופה נוגדת פרוק עצם. מטרת מאמר הסקירה הזה הייתה לבחון אם טיפול בתכשיר רומוסוזומאב (נוגדן המעודד בניית עצם ומאיט את פרוק העצם) משפיע גם הוא במידה שונה על צפיפות העצם אם הוא ניתן לפני טיפול נוגד פרוק עצם (עם אלנדרונאט או דנוסומאב) או אחריו. לשם כך נאספו נתונים משני המחקרים הקליניים בהם ניתן רומוסוזומאב כתרופה ראשונה (מחקרי ARCH, FRAME), ונתונים ממחקר פאזה 2, STRUCTURE, שבו ניתן רומוסוזומאב לאחר טפול קודם עם אלנדרונאט או דנוסומאב) .
מתן רומוסוזומאב כתרופה ראשונה הביא כעבור שנה לעלייה של 6-6.2% בצפיפות הירך ולעלייה של 13.1-13.7% בצפיפות החוליות המתניות.
מידת העלייה בצפיפות העצם הייתה מתונה יותר כאשר הטיפול עם רומוזוסוזומאב ניתן כתרופה שנייה: הצפיפות בירך עלתה ב-2.9% לאחר טפול קודם עם אלנדרונאט וב-0.9% לאחר טפול קודם עם דנוסומאב, ואילו הצפיפות בחוליות עלתה ב-9.8% לאחר טפול קודם עם אלנדרונאט וב-5.3% לאחר טפול קודם עם דנוסומאב, שעור גבוה יותר של מטופלים השיגו עלייה של יותר מ-6% בצפיפות הירך כאשר טופלו עם רומוסוזומאב כתרופה ראשונה (69% מאלה שטופלו עם רומוסוזומאב ואח"כ עם דנוסומאב, לעומת 15% שטופלו בסדר ההפוך ).
החוקרים הסיקו כי טפול עם רומוסוזומאב כתרופה ראשונה מביא לעלייה ניכרת יותר בצפיפות העצם ולשעור גבוה יותר של מטופלים שיגיבו לטפול. מכיוון שצפיפות העצם היא סמן חזק של עמידות העצם בפני שברים, הרי שניתוח זה תומך בהשערה שטפול עם רומוסוזמאב ולאחר מכן טפול עם תרופה נוגדת פרוק עצם יועיל יותר מאשר סדר הפוך של התרופות.
האם הסיכון לתמותה לאחר שבר אוסטיאופורוטי משתנה עם הזמן?
הסיכון לתמותה עולה לאחר רוב סוגי השברים האוסטיאופורוטיים. מטרת המחקר הייתה לבחון האם מידת הסיכון משתנה עם הזמן. מתוך בסיס נתונים של נבדקי צפיפות עצם במחוז מניטובה בקנדה זוהו גברים ונשים בני 40 לפחות, שהיו לגביהם נתוני מעקב רפואי של 10 שנים לפחות, עם מידע על תחלואה, שברים קודמים ותמותה. הוגדר משך הזמן בין השבר בין השבר לבין צפיפות העצם ונערכה השוואה של התמותה מסיבה כל שהי בין מי שסבלו משברים לפני בדיקת צפיפות העצם לבין מי שלא סבל משבר.
נכללו במחקר 74,474 גברים ונשים, בגיל ממוצע 64.6 שנה, מרביתם נשים (89.7%). במהלך מעקב ממוצע של 9.2 שנים נפטרו 14,623 מהנבדקים (20.6%). שברים בכל האתרים האוסטיאופורוטיים החשובים (ירך, זרוע ושברים קליניים בחוליות, למעט שברים באמה) היו קשורים בתמותה עודפת בהשוואה לנבדקים ללא שבר קודם, גם לאחר התאמות לגורמים שונים כמו גיל, מגדר, תחלואה נילווית ומשתנים נוספים. התמותה העודפת התמתנה במידה קלה עם הזמן. עשר שנים לאחר שבר בחוליה התמותה כבר הייתה דומה לתמותה ללא שבר קודם, אבל התמותה העודפת בקרב נשים לאחר שבר ירך או זרוע נותרה בעינה גם אחרי 10 שנים.
החוקרים מסיקים כי שבר קודם קשור בתמותה עודפת לאורך זמן , ונראה כי למניעת שברים יכולה להיות חשיבות רבה בשימור תוחלת החיים .
סיכון מוגבר לנפילות ושברים בהפרעות אכילה:
הפרעות אכילה בנשים נקשרו לצפיפות עצם נמוכה וסיכון מוגבר לשברים. החוקרים ביקשו לבדוק האם יש סיכון מוגבר לנפילות במצבים אלה ומה מידת הסיכון לשברים גם בקרב גברים עם הפרעת אכילה. המחקר נערך בשוודיה וכלל 8867 נבדקים (9.4% גברים) עם הפרעת אכילה מאובחנת, וקבוצת ביקורת של 8867 גברים ונשים, מותאמת לגיל, מגדר וארץ מוצא. הגיל הממוצע היה 41.6 שנים, ומשך המעקב הממוצע היה 9.6 שנים לחולים ו-10.1 לקבוצת הביקורת.
נמצא שעור גבוה משמעותית של נפילות בחולים עם הפרעות אכילה: 17.3% לעומת 9.3% בקבוצת הביקורת. גם שעור שברי ירך בחולים עם הפרעת אכילה היה גבוה במידה משמעותית: 1.6% לעומת 0.7%. הסיכון לנפילה ללא שבר היה פי 2.07 בקרב החולים , והסיכון לשבר ירך היה פי 2.3 לעומת קבוצת הביקורת. הסיכון המוגבר היה דומה בקרב גברים ונשים, ובגילים שונים. מסקנת החוקרים היא כי לחולים עם הפרעת אכילה יש סיכון מוגבר לנפילות ולשברים וכי יש צורך בצעדים מונעים מתאימים בקרב אוכלוסייה זו.
פגיעה במיקרו-ארכיטקטורה של העצם בטרום סוכרת:
סוכרת קשורה לפגיעה בארכיטקטורה של העצם הספוגית , כפי שבאה לביטוי במדד trabecular bone score (TBS), כמו גם סיכון מוגבר לשברים. לא ברור האם מצבים טרום-סוכרתיים קשורים גם הם לפגיעה בשלד. מטרת המחקר הייתה לבחון את הקשר בין TBS לבין מצב טרום סוכרת ועמידות לאינסולין בקרב נשים לא-סוכרתיות.
לשם כך נאספו נתונים של נשים בגיל 42-52 , לפני גיל המעבר או בתקופת המעבר, שהשתתפו במחקר SWAN בארה"ב. נשים עם טרום-סוכרת סווגו לשתי דרגות: מצב טרום סוכרתי גבוה (סוכר בצום 110-125 מג/דל), או מצב טרום סוכרתי נמוך (סוכר בצום 100-109 מג/דל). רמת סוכר בצום נמוכה מ-100 נחשבת תקין. נערכו התאמות לגיל, מוצא, מצב הווסת, עישון, נטילת תוספי סידן וויטמין D וצפיפות העצם בעמוד השדרה. לאחר כל ההתאמות הללו נמצא שלנשים עם מצב טרום סוכרתי גבוה היה TBS נמוך יותר בהשוואה לנשים עם סוכר תקין בדם. גם עמידות לאינסולין (לפי תבחין HOMA-IR) הייתה קשורה בירידה משמעותית ב-TBS. מצב טרום-סוכרתי נמוך לא היה קשור בירידה ב-TBS.
מסקנת החוקרים היא כי לנשים במצב טרום סוכרתי גבוה יש TBS נמוך לעומת נשים ללא הפרעה במשק הסוכר. לנשים עם עמידות לאינסולין היה TBS נמוך גם בהעדר סוכרת. נדרשים מחקרים נוספים כדי לבחון ולהבין את הקשר בין מצבי טרום סוכרת ועמידות לאינסולין לבין סיכון לשברים.
מאת: ד"ר איריס ורד. רופאה בכירה במכון האנדוקריני במרכז הרפואי שיבא, תל השומר ובמרכז בריאות האשה, רמת אביב.