זו מסקנת מחקר שנערך בהולנד ותוצאותיו מתפרסמות בגיליון יולי 2022 של הירחון Osteoporosis International . עוד בין המאמרים בסקירה: אפילו פעילות גופנית בלתי מפוקחת מועילה לשיפור צפיפות העצם * האם יש יתרון לבדיקת CT לזיהוי שברים בחוליות לעומת צילום רנטגן רגיל * האם טיפול עם רלוקסיפן יכול למנוע איבוד עצם בהפסקת דנוסומאב?
האם פעילות גופנית בלתי מפוקחת מועילה לשיפור צפיפות העצם?
הפעלת עומסים מכניים על השלד מעודדת בניית עצם. פעילות גופנית נחשבת כאמצעי לא-תרופתי בטוח וזול לטפול באוסטיאופורוזיס ולמניעתה. קיים קושי להתמיד בפעילות סדירה ומאורגנת, מה גם שהריחוק החברתי המתבקש בתקופת מגפת הקורונה מונע מאנשים רבים להשתתף בתכניות של פעילות גופנית מפוקחת המיועדת למניעת אוסטיאופורוזיס.
מטרת המחקר הייתה להעריך האם לפעילות גופנית ביתית ובלתי מפוקחת יכולה להיות השפעה מועילה על צפיפות העצם בנשים מבוגרות. החוקרים סקרו מאגרי נתונים במטרה לזהות מחקרים מבוקרים פרוספקטיביים שבהם הושוו קבוצות של נשים לא פעילות לנשים פעילות, עם נתונים על צפיפות העצם הבסיסית ודיווח על שינויים בצפיפות העצם בעקבות הפעילות הגופנית. גיל הנשים היה צריך להיות לפחות 30 שנה והפעילות הגופנית הייתה צריכה להיות בלתי מפוקחת. נערכו אנליזות נוספות במטרה לבחון את השפעת המנופאוזה, משך הפעילות הגופנית, וסוג הפעילות, לפי דרגת צפיפות העצם הבסיסית.
לאחר סקירת אלפי מאמרים זוהו 10 מחקרים שעמדו בדרישות ההכללה, עם 668 משתתפות.
נבדקו סוגים שונים של פעילות גופנית ביתית:
נשיאת משקל סטטית (כגון עמידה על רגל אחת), נשיאת משקל דינמית בעצימות נמוכה (כגון הליכה, טאי-'צי), נשיאת משקל דינמית בעצימות גבוהה (ריצה, קפיצה, ריקוד, ויברציות), תרגילים בעצימות נמוכה או גבוהה ללא נשיאת משקל, או שילוב של סוגים שונים של פעילות.
נמצא שפעילות גופנית בלתי מפוקחת הביאה לעלייה בצפיפות החוליות המותניות וצוואר הירך. העלייה בצפיפות הייתה משמעותית בנשים עם צפיפות עצם בסיסית בטווח האוסטיאופני או האוסטיאופורוטי, אך לא בנשים עם צפיפות עצם בסיסית תקינה. פעילות גופנית הביאה לעלייה בצפיפות צוואר הירך בנשים לפני המנופאוזה אך לא בנשים אחרי המנופאוזה. בעוד שעלייה בצפיפות החוליות נצפתה גם בנשים לאחר המנופאוזה. לא ניתן היה לזהות הבדלים בהשפעה של הסוגים השונים של הפעילות הגופנית,
מסקנת החוקרים היא כי פעילות גופנית ביתית יכולה לשפר את צפיפות העצם בחוליות המותניות ובצוואר הירך בנשים מבוגרות עם צפיפות עצם נמוכה, אך נדרשים מחקרים נוספים באוכלוסייה זו .
תחזית קודרת לקשישים שברירים לאחר שבר צוואר הירך:
שברים בצוואר הירך נחשבים כאיום חמור על בריאות האוכלוסייה הקשישה. עם העלייה בתוחלת החיים צפויה גם עלייה במספר הקשישים השבריריים המתגוררים בקהילה. מטרת המחקר הייתה להעריך את ההשלכות של שבר צוואר הירך באנשים אלה.
המחקר נערך במספר מרכזים בהולנד. וכלל אנשים בני 70 ומעלה, המתגוררים בקהילה אך מאובחנים כשבריריים (לפני אירוע השבר בצוואר הירך) על פי קריטריונים מוסכמים. איבחון השבריריות נעשה בין היתר גם לפי משקל נמוך ( BMI נמוך מ-18.5).
החוקרים בחנו את התמותה במהלך 6 חדשים הראשונים לאחר השבר, את ההזדקקות לשרותי בריאות, את שעור האשפוזים הסעודיים ואת ההתאוששות התפקודית. נכללו במחקר 140 גברים ונשים , בגיל חציוני 85 שנים, 41% מהם (58 מתוך 140) נפטרו תוך 6 חדשים מהשבר. כמחצית מבין 82 הנותרים בחיים אחרי 6 חדשים לא יכלו לחזור לחיים עצמאיים בביתם. רק 32 מהשורדים (39%) התאוששו לדרגה שמאפשרת יציאה מהבית.
מסקנת החוקרים היא כי קיים סיכון גבוה לתמותה אחרי שבר צוואר ירך בקשישים שברירים המתגוררים בביתם וסיכון נמוך לחיים עצמאיים.
האם יש יתרון לבדיקת CT לזיהוי שברים בחוליות לעומת צילום רנטגן רגיל?
שברים המתרחשים בחלק הקדמי של חוליות עמוד השדרה הם בדרך כלל יציבים ויכולים שלא לגרום לסימפטומים כלשהם, אלא להתגלות בצילום רנטגן. שברים שקטים מסוג זה, שכיחים למדי, ונחשבים כסמן סיכון לשברים אוסטיאופורוטיים נוספים, כגון שבר ירך. עם זאת, ההגדרה של שבר אוסטיאופורוטי רדיוגראפי (שבר המאובחן לפי בדיקת רנטגן) בחוליה איננה מוסכמת. הנמכה של גובה החוליה יכולה לקרות עקב שבר, אך יש לכך אבחנה מבדלת הכוללת שינויים ניווניים , מומים מולדים, חבלות ועוד. יש הסוברים שלצורך האיבחון יש לראות בצילום הרנטגן שבר של לוחית הקצה של החוליה. מטרת המחקר הייתה לבחון את ההשערה ששעור ניכר מבין השברים בלוחיות הקצה יזוהו בבדיקת CT אך לא בצילום רנטגן רגיל.
המחקר כלל 46 נשים בגיל 67-94 שעברו הן צילומי עמוד שדרה רגילים והן בדיקת CT של בית החזה תוך פרק זמן קצר. הסיבה לביצוע בדיקות הדימות לא הייתה קשורה לבעיות בעמוד השדרה. זוהו 66 חוליות חשודות לשבר ונערכה השוואה בין הממצאים בשתי שיטות הדימות .
בצילומי רנטגן נמצא של-38 מבין 66 החוליות היה עיוות בצורת יתד (הנמכה של החלק הקדמי של החוליה לעומת החלק האחורי שלה) עם איבוד גובה של פחות מ-20%, ללא עדות לשבר של לוחית הקצה. לעומת זאת: בבדיקת CT נמצאו שברים בלוחיות קצה ל-28 חוליות מבין 38 החוליות המונמכות. לא זוהו שברים בלוחיות הקצה ב-8 חוליות, ובשתי חוליות היו שינויים קלים בלבד לפי בדיקת ה-CT.
הנמכה בצורת יתד ואיבוד גובה חוליה ב-20% או יותר נמצאה בצילום -9 חוליות , ובכולן נמצאו ב-CT שברים בלוחיות קצה.
ב-5 חוליות היה רושם לא ברור לשבר בלוחית הקצה לפי הצילום . בבדיקת CT אושר שבר בלוחית קצה ב-3 מבין ה-5, ונשלל שבר בשתי החוליות האחרות.
נמצאה הנמכה כללית של 14 חוליות לפי צילום הרנטגן הרגיל, עם הנמכה דומה של החלק הקדמי והאמצעי של החוליה. ב-4 מקרים היה מדובר בחוליה אחת בלבד, ובדיקת ה-CT זיהתה שברים בלוחיות קצה ב-4 מבין החוליות הללו. ב-4 מקרים נוספים נמצאה הנמכה של יותר מחוליה אחת, ובאף אחד מהם לא נמצא שבר בלוחית קצה לפי CT. בנוסף זוהו ב-CT שברים בלוחיות קצה ב- 10 חוליות שנראהו תקינות לפי צילום הרנטגן הרגיל.
מסקנת החוקרים היא כי בהשוואה ל-CT, צילום רנטגן רגיל של עמוד השדרה עלול להחמיץ שעור גבוה של שברים קטנים בלוחיות הקצה של הלוחיות.
האם טפול עם רלוקסיפן יכול למנוע איבוד עצם בהפסקת דנוסומאב?
דנוסומאב (שם מסחרי פרוליה) הוא טפול ביולוגי לאוסטיאופורוזיס הניתן בזריקה כל 6 חדשים. בעקבות הפסקת טיפול עם דנוסומאב נגרם איבוד מהיר של עצם וגובר הסיכון לשברים בחוליות. כדי למנוע תופעה זו מומלץ להתחיל טפול עם ביספוספונאט בהפסקת דנוסומאב. התרופה רלוקסיפן (שם מסחרי אויסטה) פועלת דרך קולטני האסטרוגן למניעת איבוד עצם, ומותווית לטיפול באוסטיאופורוזיס. מטרת המחקר הייתה לבחון האם טפול עם רלוקסיפן יכול להיות חלופה לביספוספונאט בעת הפסקת דנוסומאב.
המחקר היה רטרוספקטיבי וכלל 61 נשים בגיל ממוצע 65.7 שטופלו עם רלוקסיפן, החל מ-6 חדשים לאחר זריקת דנוסומאב אחרונה למשך 12 חדשים. הנשים עברו בדיקות לפני התחלת דנוסומאב, 6 חדשים לאחר הזריקה האחרונה של דנוסומאב ולאחר 12 חדשי טיפול עם רלוקסיפן.
נבדקו השינויים בצפיפות העצם, השינויים ברמת הסמנים הביוכימיים של העצם (CTX, P1NP) והארעות שברים חדשים בחוליות.
צפיפות העצם לאחר 12 חדשי טיפול עם רלוקסיפן הייתה נמוכה במידה משמעותית בכל אתרי המדידה, לעומת צפיפות העצם שנמדדה 6 חדשים לאחר הזריקה האחרונה של דנוסומאב. (פחות 5.48% בעמוד השדרה, פחות 2.95% בצוואר הירך ופחות 3.52% בכלל הירך). צפיפות העצם הממוצעת ירדה לערך הבסיסי שנמדד לפני התחלת דנוסומאב. הירידה בצפיפות העצם הייתה בולטת במיוחד בנשים עם מסת גוף נמוכה, או בכאלה עם היו שברים קודמים בחוליות, או אם צפיפות העצם הייתה נמוכה לפני התחלת דנוסומאב.
רמת הסמנים הביוכימיים של העצם עלתה במידה ניכרת לאחר התחלת רלוקסיפן. לא נצפו שברים חדשים בחוליות.
מסקנת החוקרים הייתה כי צפיפות העצם יורדת וקצב איבוד העצם מתגבר תוך טיפול עם רלוקסיפן לאחר הפסקת דנוסומאב. לפיכך: מתן רלוקסיפן אינו יעיל במניעת האיבוד העצם הצפוי בהפסקת דנוסומאב.
מאת: ד"ר איריס ורד. רופאה בכירה במכון האנדוקריני במרכז הרפואי שיבא, תל השומר ובמרכז בריאות האשה, רמת אביב.