טיפול תרופתי ממושך לאוסטיאופורוזיס עשוי להפחית תמותה לאחר שבר צוואר ירך

כך עולה ממחקר שנערך בטאיוואן והתפרסם בגיליון חודש אוגוסט של הירחון Journal of the American Society for Bone and Mineral research (JBMR)  .

מחקר אחר שהתפרסם בגיליון זה בחן האם פעילות גופנית מאומצת לאורך זמן משפיעה על הסיכון לשבר ירך בגברים.

ה

השפעת טפולים שונים על התמותה לאחר שבר ירך:  

שבר ירך כרוך בשעורי תמותה גבוהים: בין 20% ל-40% מהסובלים משבר ירך נפטרים תוך שנה מהשבר. תמותה עודפת נצפית גם עד  10 שנים לאחר השבר. הוכח במחקר קליני מבוקר כי טפול תרופתי לאוסטיאופורוזיס באמצעות  זולדרונאט (ביספוספונאט בעירוי לוריד)  לאחר שבר ירך עשוי להפחית תמותה. לא ברור האם גם תרופות  אחרות יכולות להשיג השפעה הדומה. 

מחקר מבוסס אוכלוסייה שנערך בטאיוואן  בא לבחון את מידת ההשפעה על תמותה בעקבות טפולים שונים שניתנו לאחר שבר ירך. כל מקרי שבר ירך בין 2009 ל-2017 זוהו דרך מסד נתוני בריאות לאומי, הכולל גם מידע על תרופות שניתנו לאחר הניתוח ותמותה. 

נכללו במחקר 45,226 גברים ונשים עם שבר ירך, מתוכם  27,091 לא קיבלו טיפול תרופתי לאוסטיאופורוזיס לפני השבר.  טיפול עם ביספוספונאטים פומיים (אלנדרונאט וריזדרונאט) הפחית משמעותית  את התמותה בשעור ממוצע של 19%, זולדרונאט הפחית ב-30% ודנוסומאב ב-36%. טפול עם רלוקסיפן או בזדוקסיפן (מפעילים ברירניים של קולטני אסטרוגן) לא היה קשור בתמותה מופחתת לעומת אי-טיפול. טיפול תוך ורידי בזולדרונאט היה כרוך בתמותה פחותה ב- 11% לעומת טיפול פומי עם ביספוספונאטים, לא היה הבדל משמעותי בתמותה בין מטופלים עם זולדרונאט לבין מטופלים עם דנוסומאב. 

בניתוח משני של התוצאות הוצאו מהחישוב 16,625 גברים ונשים שנפטרו תוך שנתיים ראשונות לאחר השבר. בבדיקת נתוני התמותה בקרב 28,601 השורדים אחרי שנתיים נמצאה מגמה דומה: תמותה מופחתת ב-10%עם ביספוספונאטים פומיים, 17% עם זולדרונאט ו- 18% עם דנוסומאב. מסקנת החוקרים היא כי לתרופות נגד אוסטיאופורוזיס הניתנות לאחר ניתוח שבר ירך יש מידת השפעה שונה על הפחתת התמותה.  כמו כן נראה כי גם למשך הטיפול יש חשיבות, וטפול תרופתי ממושך  יותר היה קשור בתמותה נמוכה יותר.  

פעילות גופנית מאומצת והסיכון לשבר ירך בגברים:  

נהוג לחשוב כי התמדה בפעילות גופנית נמרצת מגיל צעיר ועד זקנה יכולה להועיל למניעת שברי ירך, אך אין מספיק נתונים על הסיכון לשברים בקרב מי שהתמידו בפעילות זו כל חייהם.  מחקר שנערך בפינלנד בחן את הסיכון לשבר ירך בקרב  1844 אתלטים תחרותיים לשעבר לעומת קבוצת ביקורת שכללה 1216 גברים,  ביחס למידת העיסוק בפעילות גופנית ומידת העצימות של הפעילות בשנים המאוחרות. שברי ירך לאחר גיל 50 זוהו לפי רישומי אשפוז בשנים 1972-2015. נתונים שונים על הנבדקים, כולל מאפייני פעילות גופנית  הופקו משאלונים שמולאו בשנים 1985, 1995, 2001 ו-2008. משך המעקב היה 21.6 שנה בממוצע, ובמהלך התקופה סבלו משבר ירך 32 גברים מקרב האתלטים (3.4%), לעומת 38 גברים מקבוצת הביקורת (3.1%). 

הקשר בין מידת הפעילות לבין הסיכון לשבר השתנה עם  הגיל:  אצל אתלטים שהמשיכו לעסוק בפעילות גופנית נמרצת לפחות 75 דקות בשבוע היה סיכון נמוך במידה משמעותית   שברי ירך לעומת קבוצת הביקורת עד גיל 75, בין גיל 75 ל-85 הסיכון היה  דומה בשתי הקבוצות, ולאחר גיל 85 הסיכון היחסי לשבר ירך אצל האתלטים היה גבוה יותר מאשר בקבוצת הביקורת, כך שלקראת  גיל 90 הסיכון המצטבר היה דומה בשתי הקבוצות. 

הגיל הממוצע בעת השבר היה גבוה יותר במידה משמעותית אצל האתלטים: 77.6 שנים לעומת 73.8 בקבוצת הביקורת. 

גיל הופעת שבר הירך היה גבוה יותר ב-5.5 שנים בממוצע בקרב האתלטים שהמשיכו לעסוק בפעילות גופנית בעצימות גבוהה לעומת קבוצת הביקורת, וב- 2.8 שנים בממוצע בקרב האתלטים שעסקו בפעילות גופנית בעצמות נמוכה, לעומת קבוצת הביקורת.  

מסקנת החוקרים היא כי פעילות גופנית מאומצת קשורה בסיכון מופחת לשבר עד גיל זקנה. ההשפעה המגינה של פעילות מאומצת נחלשת בזיקנה המאוחרת, מה שיכול לרמז על הצורך במתן תשומת לב מיוחדת לסוגיות של בטיחות בפעילות הגופנית . 

מאת: ד"ר איריס ורד. רופאה בכירה במכון האנדוקריני במרכז הרפואי שיבא, תל השומר ובמרכז בריאות האשה, רמת אביב.