תסמיני היפופרתירואידיזם נובעים מירידה ברמת הסידן בדם. חומרתם יכולה לנוע ממצבים קלים, כגון תחושת נימול סביב הפה, באצבעות ובהונות (פרסתזיות) ועד התכווצויות שרירים קשות ועוויתות שרירים. התסמינים הקשורים לשרירים נקראים טטניה. מצב זה מאופיין בהתכווצויות בלתי רצוניות של שרירים בגפיים. לעתים נדירות יתכן אף התקף אפילפטי ושינויים בהכרה.
תסמינים נוספים שיכולים להיות קשורים עם היפופרתירואידיזם כוללים עייפות, חולשה כללית, כאבי שרירים, חרדה או עצבנות וכאבי ראש. יתכנו גם עור יבש וגס, צפרניים שבירות ואיבוד מקומי של שער, למשל בגבות. במקרים של היפופרתירואידיזם מגיל רך תיתכנה הפרעות בשיניים, כגון הפרעה ביצירת שכבת האמייל של השן, עיוותים בשרשי השיניים וסיכון מוגבר לעששת.
צרידות או שינויים בגוון הקול, קשיי נשימה וצפצופים נשימתיים יכולים גם כן לקרות בהיפופרתירואידיזם. עויתות שרירים יכולות להשפיע על קופסת הקול (לרינקס) ועל צינורות הנשימה (ברונכים). התכווצות שרירי הלרינקס (לרינגוספאסזם) או הברונכים (ברונכוספאזם) מפריעה למעבר האויר אל הראות ומהראות החוצה. זהו סיבוך חמור ונדיר.
חולי היפורפרתירואידיזם עלולים לסבול דיכאון, עצבנות, בלבול, קשיי התמצאות, תנודות במצב הרוח ואיבוד זכרון. היפופרתירואידיזם כרוני בילדים עלול להפריע לגדילה ולהתפתחות השכלית אם לא יטופל כיאות.
חולי היפופרתירואידיזם שאינם מטופלים, או כאלה שהטיפול בהם אינו אופטימלי עלולים לסבול לעתים מסיבוכים חמורים. כגון עכירות בעדשת העין (קטרקט), התקפים אפילפטיים, התעלפות, הפרעות בקצב הלב ואף אי ספיקת לב. תיתכן השקעת מלחי סידן וזרחן בכליות והפרעה לתפקוד הכליה, קיים סיכון מוגבר ליצירת אבני כליה. עלול להתפתח לחץ תוך גולגולת גבוה ולגרום לכאבי ראש ושינויים בראייה.