התמותה בשנה הראשונה לאחר שבר ירך נעה בין 20-40%, מחקר שנעשה בטייוואן מצא כי התחלת טיפול תרופתי במועד והתמדה בטיפול זה מקטינות את הסיכון לתמותה באחוזים גבוהים. ממצאי המחקר פורסמו בגיליון חודש אוקטובר של הירחון International Osteoporosis. עוד בגיליון: האם יש הבדל בסיכון לאוסטיאונקרוזיס בלסת במטופלים בדנוסומאב לעומת ביספוספונאטים, מהן ההשלכות של התמדה בטיפול עם דנוסומאב על התמותה לאחר שבר ירך? האם מלטונין עשוי להועיל בטיפול במחלות עצם?
האם יש הבדל בסיכון לאוסטיאונקרוזיס בלסת במטופלים בדנוסומאב לעומת מביספוספונאטים?
תרופות יעילות למניעת איבוד עצם ושברים אוסטיאופורוטיים כמו ביספוספונאטים ודנוסומאב עלולות לגרום באופן לא-שכיח לאוסטיאונקרוזיס בלסת. סיבוך זה מתאפיין בנמק של עצם והסיבה להופעתו אינה ברורה. מוכרים מספר גורמי סיכון להופעת אוסטיאונקרוזיס לאחר טיפול תרופתי: גיל ותחלואה נילווית, הקרנות לאזור הלסת, סוכרת, אי ספיקת כליות, אנמיה, פעילות יתר או תת-פעילות של בלוטת התריס, דלקת מפרקים שגרוניתית, מחלת חניכיים, טיפולי שיניים פולשניים, פלטות שיניים לא-מותאמות, תרופות ממשפחת הגלוקוקורטיקואידים ותרופות אנטי-אנגיוגניות (נוגדות שגשוג כלי דם).
בסקר שנערך בקרב 13,000 איש שטופלו עם ביספוספונאטים לאוסטיאופורוזיס בארה"ב דווחה שכיחות אוסטיאונקרוזיס של 0.1% (כלומר 10 מקרים ל-10,000 מטופלים(, השכיחות עלתה ל-0.21% באנשים שטופלו עם ביספוספונאטים פומיים למשך יותר מ-4 שנים והיה גבוה יותר בקרב מי שעברו טיפולי שיניים. במחקר שכלל אנשים שטופלו עם ביספוספונאט (זולדרונאט) בעירוי שנתי במשך 3 שנים נמצאה שכיחות של 0.017% (1.7 מקרים ל-10,000 מטופלים). לא נמצאה עלייה בסיכון במטופלים שהמשיכו בטיפול עד 6 שנים. אוסטיאונקרוזיס דווח גם בחולי אוסטיאופורוזיס המטופלים עם דנוסומאב אך לא ברור אם הסיכון דומה לסיכון עם ביספוספונאטים או שונה ממנו.
מטרת המחקר שנערך בטייוואן היתה להשוות את הסיכון לאוסטיאונקרוזיס בלסת בחולי אוסטיאופורוזיס המטופלים לאורך זמן עם ביספוספונאט או דנוסומאב.
המחקר היה רטרוספקטיבי, וכלל חולי אוסטיאופורוזיס שגילם גבוה מ-40 שנה, שאובחנו בין 01.2010-12.2018. החולים אותרו דרך בסיס נתונים לאומי המבוסס על תיקי אשפוז ומרפאות. סיבות לאי הכללה במחקר היו סרטן, הקרנות לאזור ראש-צוואר, אבחנה של אוסטיאונקרוזיס לפני התחלת הטיפול עם ביספוספונאט או דנוסומאב, ונטילת הטיפול התרופתי למשך פחות משנה.
מבין 81,101 אנשים שאובחנו עם אוסטיאופורוזיס נבחרו 8962 על פי התכשיר הראשון שקיבלו: 5139 טופלו לראשונה עם ביספוספונאט ו-3823 טופלו לראשונה עם דנוסומאב. לאחר התאמות על פי גיל, מגדר, תחלואה נלווית (סוכרת, אי ספיקת כליות, מחלות תירואיד, אנמיה ודלקת מפרקים שגרוניתית), טיפולי שיניים וחשיפה לגלוקוקוטיקואידים, נוצרו שתי קבוצות שכללו 3665 משתתפים בכל אחת.
נמצאו 1.47 אירועי אוסטיאונקרוזיס לכל 1000 שנות אדם בקבוצת הדנוסומאב, ו-2.49 ארועים לכל 1000 שנות אדם בקבוצת הביספוספונאטים. הסיכון היחסי לאוסטיאונקרוזיס היה 0.581 עם דנוסומאב לעומת ביספוספונאטים, ללא מובהקות סטטיסטית.
לא היה הבדל מובהק בהארעות אוסטיאונקרוזיס בין השנה הראשונה לשנה השנייה לטיפול בשתי הקבוצות, אך שעור הארועים עלה משמעותית החל מהשנה השלישית .
שעור המקרים היה גבוה יותר במטופלים ביספוספונאטים בכל שלב, אך ההפרש לא הגיע למובהקות סטטיסטית. כמו כן לא נמצא הבדל מובהק בחומרת האוסטיאונקרוזיס בין שתי הקבוצות.
החוקרים מסיקים כי בחולי אוסטיאופורזיס הסיכון לאוסטיאונקרוזיס אחרי שנתיים של טפול עם דנוסומאב עשוי להיות נמוך לעומת הסיכון בטיפול עם ביספוספונאט.
השפעת התמדה בטיפול עם דנוסומאב על התמותה לאחר שבר ירך:
שבר צוואר ירך נחשב לסיבוך הקשה ביותר של אוסטיאופורוזיס, והוא עלול להוביל לפגיעה תפקודית וסיכון מוגבר לתמותה. התמותה בשנה הראשונה לאחר שבר ירך נעה בין 20-40%, ורק כשליש מהחולים יחזור לדרגת התפקוד שהייתה להם לפני השבר.
התחלת טיפול תרופתי לאוסטיאופורוזיס לאחר שבר ירך יכולה לשפר את צפיפות העצם ולהפחית את הסיכון לתמותה.
דנוסומאב הוא טיפול לאוסטיאופורוזיס הניתן בזריקה תת עורית פעם ב- 6 חדשים ויכול להעלות את צפיפות העצם באופן מתמשך לאורך זמן, אך הפסקת הטפול לגורמת לירידה מהירה בצפיפות העצם ומגבירה סיכון לשברים מרובים בחוליות עמוד השדרה. לפיכך, אחד השיקולים החשובים ביותר בטיפול בתרופה זו הוא ההתמדה בטיפול.
מטרת המחקר הנוכחי את השפעת ההיענות וההתמדה בטיפול עם דנוסומאב על הסיכון לתמותה לאחר שבר צוואר הירך.
המחקר נערך בטייוואן והתבסס על נתונים ממאגר שרות הבריאות הלאומי המקיף 99% מתושבי טייוואן. נכללו כל מי שאובחן עם אוסטיאופורוזיס בין 2008-2019 וטופל עם דנוסומאב לאחר ניתוח לשבר ירך- סך של 21,316 חולים. לא נכללו מי שקיבלו טפול תרופתי כל שהו לאוסטיאופורוזיס לפני השבר .
היענות טובה לטפול (נטילת התרופה בזמן, תוך 7 חדשים מהזריקה הקודמת) הייתה רק ב- 56.9% מהמשתתפים, ורק 20% התמידו בטיפול יותר משנתיים.
מרווח של עד 7 חדשים בין זריקות היה כרוך בסיכון מופחת לתמותה מכל סיבה, לעומת מרווח של יותר מ-7 חדשים. (סיכון מופחת ב-40% עם מובהקות ססטיסטית).
הסיכון לתמותה בכל סיבה הלך ופחת ככל שהטיפול עם דנוסומאב התמשך: תמותה מופחתת מובהקת ב- 32% נמצאה לאחר שנה של טפול, ב- 52% לאחר שנתיים וב- 71% לאחר 3 שנים, וזאת בהשוואה לטפול של פחות משנה. בניתוח לפי סיבות התמותה נמצא תמותה מופחתת כתוצאה מסרטן וממחלות קרדיו-ואסקולריות.
יש לציין כי במחקר אחר שנערך בטייוואן על בסיס אותו מאגר נתונים נמצאה הפחתה דומה בתמותה לאחר שבר צוואר ירך בעקבות התמדה בטפול תרופתי כל שהו לאוסטיאופורוזיס.
החוקרים הסיקו כי הקפדה על נטילת זריקות דנוסומאב במועד המומלץ והתמדה בטיפול לאורך זמן קשורים בסיכון מופחת לתמותה מכל סיבה בקרב חולי אוסטיאופורוזיס לאחר ניתוח לשבר צוואר הירך.
מלטונין ומחלות עצם:
מחלות העצם הן תלויות גיל בחלקן הגדול ומהוות נטל עצום על החברה ומערכות הבריאות. העלייה בתוחלת החיים גורמת למדענים לחפש אמצעים יעילים למניעת המחלות או טיפול בהן. מטרת המאמר היא לסכם את המידע על השפעות טיפוליות של מלטונין על מחלות עצם.
החוקרים סקרו מאגרי מידע לשם איתור המחקרים הרלבנטיים שפורסמו עד יוני 2023, וסיכמו מידע שאספו ממחקרי מעבדה, מחקרים על חיות ומחקרים קליניים בבני אדם עם דגש על מגנון הפעולה של מלטונין.
מלטונין מיוצר במח על ידי בלוטת האצטרובל, מופרש מדי לילה ומווסת את מחזור השינה. גם רקמות נוספות בגוף מייצרות מלטונין, ויתכן שכל תאי הגוף מיצרים אותו בתוך המיטוכנדריות. מלטונין נקשר לקולטנים ספציפיים ברקמות שונות בגוף. בנוסף יש לו גם פעילות שאינה תלויה בקישור לקולטנים כגון ניטרול רדיקלים חופשיים. למלטונין יש לתכונות נוגדות דלקת ונוגדות חימצון, מיחסים לו השפעות מיטיבות במחלות שונות, כולל מחלות מטבוליות, קרדיווסאולריות, נוירולוגיות וממאירויות. השפעות מיטיבות מיוחסות גם על אוסטיאוארתרתיטיס ודלקת מפרקים שגרונתית.
יש שימוש נרחב במלטונין במינונים שונים כתרופה להפרעות בשינה והפרעות בשעון הביולוגי, בעיקר באוכלוסייה מבוגרת. במרבית המחקרים הקליניים נבחנו מינונים בין 3 ל-6 מ"ג ליום, ובדרך כלל הטיפול ניתן לתקופה מוגבלת.
בעבודת ניסיוניות נמצא שמתן מלטונין עשוי לשפר את איכות השינה ולדחות הופעת מחלות ניווניות במערכת העצבים.
בניית העצם תלויה בתהליכים שונים במווסתים את התמיינות תאי העצם, שגשוג התאים ופעילותם. תהליכים אלה מושפעים משעונים ביולוגיים. נמצא כי מלטונין מעודד התמיינות תאי אב לתאי עצם וסחוס ומעודד בניית עצם במערכות ניסיוניות. בתאי גידול ממקור עצם יש לו השפעה הפוכה: הוא מדכא שגשוג של תאי גידול מסוג אוסטיאוסרקומה.
אוסטיאואתריטיס, מחלת המפרקים השכיחה ביותר בקשישים, היא מחלת ניוונית המאופיינת בנזק מתקדם לסחוסי המפרקים, דלקת במעטפת המפרקים ושינויים בעצם הסמוכה לסחוס המפרקי. מחלה זו מטופלת באמצעים שונים, תרופתיים וכירורגיים לא ספציפיים. למלטונין עשוי להיות חלק בטיפול הודות לתכונותיו כנוגד דלקת ונזק חימצוני, יכולתו לעודד יצור סחוס ולהאריך את חיי תאי הסחוס.
במודל ניסיוני של אוסטיאוארתריטיס נמצא שהזרקת מלטונין למפרקים משפרת את מצב הסחוס המפרקי.
השפעת המלטונין נבדקה גם בדלקת מפרקים שגרונתית (ראומטואיד ארתריטיס): מחלה אוטואימונית המתאפיינת בנזק למפרקים ולעיוותים בשלד ועלולה להיות מלווה בתחלואה במערכות שונות בגוף. נמצאו השפעות לא-עקביות של מלטונין במחלה זו, ויתכן שהוא מחמיר את המחלה.
אוסטיאופורוזיס היא מחלת עצם שכיחה המתאפיינת בנזק כמותי ואיכותי לעצם וסיכון מוגבר לשברים. במערכות נסיוניות נמצא שמלטונין מדכא פרוק עצם ומעודד בניית עצם חדשה.
בעבודות שכללו מספרים קטנים של נשים לאחר הפסקת המחזור נמצא שמלטונין העלה את צפיפות העצם והשפיע על רמות הסמנים הביוכימיים של העצם. אין נתונים על התועלת במניעת שברים אוסטיאופורוטיים.
ממחקרים במודל ניסיוניים עולה השפעה חיובית על רפוי שברים, הודות לעידוד התמיינות תאי אב לתאים בוני עצם.
החוקרים מסכמים כי השפעה מיטיבה של מלטונין על מחלות עצם וסחוס כגון אוסטיאופורוזיס ואוסטיאוארתריטיס אך נדרשים מחקרים קליניים נוספים כדי להבהיר האם מלטונין עשוי אכן להועיל לחולים עם מחלות עצם.
מאת: ד"ר איריס ורד. רופאה בכירה במכון האנדוקריני במרכז הרפואי שיבא, תל השומר ובמרכז בריאות האישה, רמת אביב.