כך מצא מחקר שבחן את הקשר בין צריכת חלב ומוצריו לבין שברים בירך באוכלוסיית קשישים באיסלנד. ממצאי המחקר התפרסמו בגיליון נובמבר של הירחון Osteoporosis International. עוד מחקרים שהתפרסמו בגיליון זה: האם תוספת חלבוני חלב מזיקה לעצם? מה היעילות היחסית של ביספוספונאטים שונים ודנוסומאב במניעת שברים? האם לפעילות גופנית יש ערך מוסיף למניעת שברים בחולי אוסטיאופורוזיס המקבלים טפול תרופתי? האם תירגולת טאי צ'י מועילה לאוסטיאופורוזיס? מנגנון אפשרי להגברת סיכון לשברים על ידי תרופות לחומצה קיבה מסוג מעכבי משאבת פרוטונים. טיפול לכולסטרול בתרופות ממשפחת הסטטינים מפחית סיכון לשברים אוסטיאופורוטיים.
האם צריכת חלב מפחיתה סיכון לשבר ירך?
חלב ומוצרי התססת חלב (יוגורט וגבינות) חשובים לבריאות העצם ורשויות בריאות שונות ממליצות על צריכתם למען עצם בריאה יותר. אך האם צריכת חלב מפחיתה סיכון לשברי ירך בקשישים? מחקרים בעבר העלו מסקנות לא עקביות.
המחקר הנוכחי בחן את הקשר בין צריכת חלב ומוצריו לבין שברים בירך באוכלוסיית קשישים באיסלנד, החיים בקהילה. המחקר היה פרוספקטיבי וכלל 4614 גברים ונשים, בגיל ממוצע 76 , אשר גויסו בין השנים 2002-2006 , והיו במעקב עד 2012. בעת כניסתם למחקר הנבדקים עברו הערכה שכללה בדיקות דם, בדיקת צפיפות עצם, הערכת שווי משקל כוח ותפקוד גופני. כמו כן הם מילאו שאלון מפורט על שיגרת חייהם, כולל תדירות צריכת חלב ויוגורט. הצריכה סווגה ל-5 קבוצות, הצריכה הנמוכה ביותר הייתה פחות מפעם ביומיים, והגבוהה ביותר הייתה לפחות פעמיים ביום. לא נכללו במחקר אנשים עם אבחנה ידועה של אוסטיאופורוזיס לפני הגיוס, או מי שלקחו תרופות לאוסטיאופורוזיס בעת הגיוס.
14% מהמשתתפים דיווח על צריכה נמוכה מאד של חלב ויוגורט, (פחות מפעם ביומיים) ו-22% דיווח על צריכה גבוהה ( לפחות פעמיים ביום).
נמצא מתאם חיובי בין הצריכה לבין צפיפות העצם בעת הכניסה למחקר. במהלך המעקב אירעו שברי ירך בקרב 7.4% מהמשתתפים (5.4% מבין הגברים ו- 9.2% מבין הנשים). נמצא קשר לינארי מובהק בין צריכת חלב ויוגורט לבין צפיפות העצם בצוואר הירך והסיכון לשבר. הסיכון לשבר ירך בקבוצה של צריכת חלב גבוהה היה נמוך באופן מובהק ב- 31% לעומת קבוצת הצריכה הנמוכה. ההבדל בסיכון בין הקבוצות היה משמעותי גם לאחר תיקון לרקע סוציואקונומי, סגנון חיים, תפקוד גופני, רמת 25 הידרוקסיויטמין D, צפיפות העצם בצוואר הירך. נטילת תוספי סידן ואופן צריכת החלב (לא מותסס או מותסס – יוגורט). מסקנת החוקרים היא כי צריכת חלב או חלב מותסס קשורה בסיכון מופחת לשבר ירך בקשישים באיסלנד החיים בקהילה וצריכה נמוכה של חלב או הימנעות בכלל מצריכתו קשורים בסיכון מוגבר לשבר ירך.
האם תוספת חלבוני חלב מזיקה לעצם?
סידן הינו רכיב תזונה חשוב להשגת מסת עצם מרבית ושמירה עליה. מכיוון שמוצרי חלב מכילים כמות גבוהה יותר של סידן לכל מנה בהשוואה למזונות אחרים הם מקור חשוב לסידן זמין, והם מומלצים בקווים מנחים שונים במטרה למנוע אוסטיאופורוזיס. בנוסף לתכולת הסידן הגבוהה, מוצרי החלב מספקים רכיבי מזון נוספים החשובים לבריאות העצם: חלבון, מגנזיום, זרחן, אבץ וויטמין D (במוצרים מועשרים בוויטמין זה).
סידן וחלבון יכולים לתרום לבריאות העצם במנגנונים שונים. צריכה מספקת של סידן יכולה להאיט איבוד עצם משני להפרשה מוגברת של הורמון הפרתירואיד, PTH בעת צריכת סידן דלה. צריכת חלבון מעודדת הפרשת גורם הצמיחה IGF1, המעודד צמיחת תאי שריר, סחוס ועצם. כמו כן IGF1 מגביר יצירת ויטמין D פעיל בכליה ועל ידי כך משפר את ספיגת הסידן מהמעי.
יש טענה כי צריכת חלבון החלב עלולה להזיק לעצם. טענה זו מתבססת על ההנחה שכתוצאה מפרוק חומצות אמינו המכילות גופרית, כגון אלו הנמצאות במוצרי החלב, נגרמת חמצת מטבולית, שעלולה לגרור פרוק עצם במטרה לנטרל את החומציות. לאורך זמן עלול תהליך זה לגרום לאוסטיאופורוזיס.
הבסיס לטענה הופרך במחקרים שונים שהדגימו פרופיל בטיחות טוב של מוצרי חלב ביחס לצפיפות העצם וסיכון לשברים. למרות זאת, הטענה כי מוצרי החלב מכילים חלבונים מזיקים לעצם ממשיכה להופיע בעיתונות וברשתות וגורמת מבוכה ובלבול בקהל לגבי ערכם האמיתי של מוצרי החלב.
מטרת החוקרים הייתה לבחון את השפעת תוספי חלבון חלב על בריאות העצם על ידי מטה אנליזה של מחקרים קליניים מבוקרים וליישב את המחלוקת לגבי בטיחותם של תוספים אלה.
החוקרים סקרו בסיסי מידע שונים כדי לאתר את המחקרים הקליניים הרלבנטיים. התנאים שנדרשו להכללת מחקר במטה אנליזה היו:
1. קבוצת טפול פעיל שקיבלה תוסף חלבוני חלב: קזאין, אבקת מי גבינה (whey) או שלוב של שניהם, וקבוצת ביקורת שקיבלה חלבון ממקור לא –חלבי, או פלבצו או שום התערבות.
2. דיווח על תוצאות צפיפות עצם, סמני בניית עצם (אוסטיאוקלצין, פוספטאזה בסיסית יחודית לעצם, P1NP, ו- P1CP), סמני פרוק עצם (פירידינוליין, דאוקסיפירידינולין, NTX, CTX ו- TRAP) , או על הורמונים הקשורים למשק העצם (PTH ו- IGF1).
מבין אלפי פרסומים אותרו 28 מחקרים שפורסמו בין 1998-2021 וענו על הדרישות.
המינון הממוצע של תוסף חלבון החלב היה 30.5 גרם ליום.
לתוספי חלבון חלב לא הייתה השפעה משמעותית על צפיפות העצם הכלל גופית, או הצפיפות באתרי שלד שונים: עמוד השדרה, צוואר הירך, אזורים אחרים בירך הפרוקסימלי והרדיוס האולטרה-דיסטלי. לתוספים גם לא הייתה השפעה משמעתית על ערכי סמנים ביוכימיים של העצם, לא על סמני בניית עצם (פוספטאזה בסיסית יחודית עצם, אוסטיאוקלצין, P1NP ) , ולא על סמני פרוק עצם (NTX, CTX, דאוקסיפירידינולין ו-PTH). נמצאה עלייה ברמת גורם צמיחה דמוי אינסולין – IGF1 .
ממצאי המחקר אינם תומכים בטענה כי חלבוני החלב מזיקים לעצם.
מה היעילות היחסית של ביספוספונאטים שונים ודנוסומאב במניעת שברים?
תרופות נוגדות פרוק עצם כגון ביספוספונאטים או דנוסומאב מעלות את צפיפות העצם ומפחיתות את הסיכון לשברים אוסטיאופורוטיים במנגנונים שונים.
מכיוון שאוסטיאופורוזיס היא מחלה כרונית סביר שמרבית המטופלים יקבלו במהלך השנים את שני סוגי התרופות ברצף או לאחר הפסקה יזומה בטיפול עם ביספוספונאט.
היעילות היחסית למניעת שברים על ידי שני סוגי התרופות אינה ברורה די הצורך.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את הסיכון לשבר בחולי אוסטיאופורוזיס המטופלים עם ביספוספונאטים או דנוסומאב בתנאי "עולם אמיתי".
המחקר התבסס על רשם אוסטיאופורוזיס לאומי, המנוהל על ידי האיגוד השווייצרי לראומטולוגיה. נכללו בו 3068 משתתפים (89% נשים), בני 50 לפחות, שטופלו עם דנוסומאב, או ביספוספונאטים או החלו טיפול בתרופה אחת ועברו לשנייה. המעקב היה בין 01.2015 ל-09.2019. הגיל החציוני בתחילת הטיפול היה 69 שנים. ביספוספונאטים ניתנו בטיפול ראשון ל- 2384 אנשים, ודנוסומאב ניתן ראשון ל- 684. סך שנות הטיפול עם ביספוספונאים היה 11,078 (41% שנות טיפול עם אלנדרונאט, 36% איבנדרונאט ו-23% זולדרונאט). סך שנות הטיפול עם דנוסומאב היה 4216.
משך חציוני של הטיפול היה 2.8 שנים עם דנוסומאב, 4.7 שנים עם אלנדרונאט, 3.4 שנים עם איבנדרונאט ו-2.1 שנים עם זולדרונאט. משך חציוני של הפסקה יזומה בטיפול לפני מעבר לטיפול הבא היה 1.7 שנים.
כמו כן היו נתונים על 48,375 שנות אדם לפני תחילת הטיפול, ו-2593 שנים של הפסקה יוזמה בטיפול.
בתקופת המחקר אירעו 1481 שברי חוליות (435 מהם תוך טיפול(, 1508 שברים מחוץ לעמוד השדרה (499 תוך טיפול) ו-202 שברי ירך (67 תוך טיפול).
הסיכון לשברים מכל הסוגים היה נמוך יותר באופן מובהק בעת הטיפול עם כל אחת מהתרופות ובעת הפסקות יזומות בטיפול לעומת התקופה שלפני התחלת הטיפול.
לאחר התאמה לגיל, צפיפות עצם הבסיסית, מדד העצם הטרבקולרית (TBS) וחשיפה לגלוקוקורטיקואידים או מעכבי ארומטאזה, נמצא שטיפול עם דנוסומאב היה קשור באופן מובהק בסיכון מופחת לשברים בחוליות ולשברים בכלל לעומת אלנדרונאט (פחות 53% סיכון) ולעומת איבנדרונאט (פחות 30% סיכון). כמו כן נמצא סיכון מופחת ב-46% לשבר ירך עם דנוסומאב לעומת אלנדרונאט. לא נמצא הבדל בסיכון לשברים בחוליות או ירך או שברים מחוץ לעמוד השדרה בין דנוסומאב לזולדרונאט.
מסקנת החוקרים היא כי, לאחר התאמה לחומרת המחלה, טיפול עם דנוסומאב קשור להפחתה ניכרת יותר בסיכון לשברי בחוליות לעומת אלנדרונאט או איבנדרונאט. לא נמצא הבדל בין זולדרונאט לדנוסומאב במניעת שברים מסוגים שונים.
האם לפעילות גופנית יש ערך מוסף למניעת שברים בחולי אוסטיאופורוזיס המקבלים טיפול תרופתי?
פעילות גופנית מומלצת כחלק מניהול אוסטיופורוזיס ומניעתה.
במחקרים קודמים נמצא כי העצם מגיבה באופן חיובי לעומס מכני וכי פעילות גופנית יכולה לשפר את צפיפות העצם, מסת השרירים וחוזקם בכל גיל. סמנים ביוכימיים של בניית העצם עולים בתגובה לפעילות הגופנית וסמני פרוק העצם אינם משתנים או פוחתים במידה קלה. בנוסף תורמת הפעילות הגופנית לביטחון העצמי ולקואורדינציה ועשויה לכן לתרום למניעת נפילות ושברים. מטנהאנליזות שנעשו עד כה העריכו את השפעת הפעילות הגופנית בנפרד מהשפעת הטיפול התרופתי.
במחקר הנוכחי נעשתה סקירה שיטתית ומטאנליזה כדי לבחון האם לפעילות גופנית יש ערך מוסף על פני טיפולים תרופתיים מסוגים שונים לאוסטיאופורוזיס לגבי פרמטרים שונים: צפיפות העצם, סמנים ביוכימיים של העצם, שברים וריפוי שברים.
נסרקו מאגרים שונים, בהם אותרו 2593 מאמרים שפורסמו עד 05.2022. נכללו באנליזה רק מחקרים קליניים מבוקרים שהשוו השפעת פעילות גופנית בנוסף לטיפול תרופתי לעומת טיפול תרופתי בלבד. המשתתפים היו אנשים עם אוסטיאופורוזיס או עם סיכון מוגבר לשבר, ללא הגבלת גיל, מגדר או גזע.
הפעילות הגופנית הייתה צריכה לכלול מספר הבטים: פעילות מתוכננת, מובנית, חזרתית ומכוונת במטרה לשפר מרכיבי כושר גופני. הותר להכליל סוגים שונים של פעילות כגון ארובית, הליכה, אופניים, ריצה, התנגדות, חיזוק, סיבולת, וויברציות או שילוב של סוגים שונים.
בטיפול התרופתי הותר להכליל תרופות נוגדות פרוק עצם: ביספוספונאטים שונים, (אלנדרונאט, ריזדרונאט, זולדרונאט, איבנדרונאט) ודנוסומאב, תרופות מקדמות בניית עצם: טריפרתייד ורומוסוזומאב. תוספי סידן ו/או וויטמין D לא נחשבו כטיפול תרופתי .
נמצאו 5 מחקרים עם 530 משתתפים שהתאימו לקריטריונים שנקבעו מראש. הטיפול התרופתי כלל טריפרתייד בשני מחקרים , אלנדרונאט בשני מחקרים וריזדרונאט במחקר אחד. סוגי הפעילות שנבדקו היו וויבראציות בשני מחקרים, חיזוק שרירים/משקולות במחקר אחד, סינאקי (תירגול לחיזוק שרירי הגב) משולב בהליכה נורדית במחקר אחד ופעילות גופנית מותאמת אישית במחקר אחד
נמצא אכן ערך מוסף לפעילות הגופנית, אך בדרגת סבירות נמוכה מאד: תועלת אפשרית בשיפור צפיפות העצם אחרי 12 חדשים בכלל הירך (אך לא בצוואר הירך), בעמוד השדרה המתני, בשוק ובאמה, אך לא בצוואר הירך.
לא נמצא הבדל משמעותי בין טיפול תרופתי בלבד לטיפול תרופתי בתוספת פעילות גופנית על סמני בניית העצם, כמו פוספטאזה בסיסית יחודית לעצם, CTX ו- P1NP. סמני העצם לסוגיהם השונים פחתו במידה דומה בשתי הקבוצות.
לא נמצאו נתונים לגבי תועלת למניעת שברים או זירוז ריפוי שברים.
זוהו 3 מחקרים קליניים מבוקרים שעדיין לא הסתיימו ויש לחכות לתוצאותיהם.
לא ברור עדיין, אם כך, האם פעילות גופנית מועילה מעבר להשפעת הטיפול התרופתי לאוסטיאופורוזיס. נדרשים מחקרים איכותיים יותר שיענו על שאלה חשובה זו.
האם תירגולת טאי צ'י מועילה לאוסטיאופורוזיס?
טאי צ'י היא שיטת תירגולת סינית המשלבת מדיטציה עם תנועה איטית עדינה ונשימה סרעפתית עמוקה. במחקרים שונים נמצאו תוצאות לא עקביות על הקשר בין טאי צ'י לצפיפות העצם. מטרת העבודה הייתה לסקור באופן ביקורתי את הידוע על השפעת טאי צ'י על בריאות העצם.
המטרה הראשית הייתה לבחון השפעה על נפילות ושברים. מטרות מישניות כללו צפיפות עצם, איכות חיים, כאב, חוזק שרירים, שיווי משקל ומדדי מעבדה.
לשם כך סרקו המחברים מאגרים שונים ואיתרו את המחקרים שדנו בנושא ופורסמו עד 03.2023. נמצאו 18 סקירות , מהן 15 עם מטה-אנליזה, שכללו תוצאות מ-49 מחקרים קליניים מבוקרים עם 3956 משתתפים ו-16 מחקרים מסוגים אחרים עם 1157 משתתפים. מרבית המחקרים סווגו כבעלי איכות נמוכה.
לא היו מספיק נתונים כדי לבחון את ההשפעה על נפילות ושברים ולא נמצאה השפעה משמעותית על רמות הדם של סידן, זרחן ופוספטאזה בסיסית.
נמצא כי לנשים בגיל המעבר או אחריו, המתרגלות טאי צ'י תיתכן צפיפות עצם טובה יותר בעמוד השדרה וצוואר הירך וזאת בהשוואה לנשים שאינם מתרגלות. תירגולת בגיל מבוגר יותר יכולה להועיל בירך אך לא בעמוד השדרה אך ההשפעה לא הייתה מובהקת.
מה לגבי בטיחות: בשלוש סקירות דווח שלא היו תופעות לוואי משמעותיות, ובשתי סקירות דווח על כאבי שרירים מהתירגול.
החוקרים מסיקים כי יש סבירות נמוכה שתירגולת טאי צ'י יכולה לשפר את צפיפות העצם בנשים בגיל המעבר או אחריו.
מנגנון אפשרי להגברת סיכון לשברים על ידי תרופות לחומצה קיבה מסוג מעכבי משאבת פרוטונים.
מעכבי משאבת פרוטונים (PPI) נמצאים בשימוש נרחב ביותר, הן כתרופות מרשם והן כתרופות הנמכרות לא מרשם רופא. מטרת הטיפול ב- PPI היא לעכב הפרשת חומצת קיבה, אך לעתים קרובות הם בשימוש בהתוויות פחות ברורות, ולפרקי זמן ארוכים מהנחוץ. תרופות אלו קשורות לסיכון מוגבר לשברים אוסטיאופורוטיים (תוספת סיכון של כ-28%) במנגנון לא ברור. בין המנגנונים שהוצעו: פגיעה בספיגת סידן וויטמין B12 ממערכת העיכול. ופעילות יתר של בלוטת הפרתירואיד – היפרפרתירואידיזם.
הורמון הפרתירואיד, PTH, הוא ההורמון הראשי המווסת את משק הסידן. רמה גבוהה של הורמון זה בדם, היפרפרתירואידיזם, יכולה לנבוע משני מצבים עיקריים: היפרפרתירואידיזם ראשוני עקב פעילות יתר אוטונומית של בלוטת הפרתירואיד, המלווה בדרך כלל בסידן גבוה בדם, או היפרפרתירואידיזם מישני: מצב בו בלוטת הפרתירואיד מפרישה PTH כדי למנוע ירידה ברמת הסידן בדם. בשני המצבים ההפרשה המוגברת של הורמון הפרתירואיד גורמת לפרוק מוגבר של עצם, ירידה בצפיפות העצם וסיכון מוגבר לשברים.
המחקר הנוכחי בחן את הקשר הין שימוש בתרופות אלה לבין היפרפרתירואידיזם בקשישים.
המשתתפים במחקר אותרו מתוך מחקר אוכלוסייה רחב הקף בקשישים באירלנד, אליו גויסו 5186 תושבים בקהילה, ילידי אירלנד, בגיל 60 או יותר, וללא דמנציה.
לא נכללו אנשים עם הפרעה משמעותית בתפקוד הכליה (GFR נמוך מ-30) או עם רמת סידן גבוהה בדם, וזאת כדי לשלול מצבים של היפרפרתירואידים משני לאי ספיקת כליות, או היפרפרתירואידיזם ראשוני. הוצאו מהמחקר גם מטופלים בדנוסומאב, טריפרתייד, תכשירי ויטמין D פעיל ואנשים עם מידע חסר. כל מי שטופל עם PPI בהמלצת רופא בעת הגיוס נכלל בקבוצת הטפול.
4139 משתתפים עמדו בתנאי הכניסה למחקר, 1563 (37%) טופלו ב-PPI, רובם המכריע מעל 6 חדשים וכמחציתם נטלו מינון גבוה של PPI . לא היה הבדל משמעותי בשעור השימוש בביספוספונאטים בין מטופלים ב- PPI ללא מטופלים (46.9% לעומת 43.2%). היפרפרתירואידיזם היה שכיח יותר באופן מובהק בקרב נוטלי PPI, לעומת בלתי מטופלים (17.8% לעומת 11%), נמצא שעור נמוך יותר באופן מובהק של היפרפרתירואידיזם אצל נוטלי PPI שצרכו תוספי סידן (13.9%) לעומת נוטלי PPI שלא צרכו סידן (20%) .
ממצאים אלה עולים בקנה אחר עם ההשערה ש- PPI פוגעים בספיגת סידן ממערכת העיכול וגורמים להיפרפרתירואידיזם מישני, שיכול להיות הגורם לסיכון המוגבר לשברים.
תוצאות המחקר מדגישות את הצורך לניטור של המשתמשים במעכבי משאבת פרוטונים, ביחוד משתמשים מבוגרים עם סיכון לשברים.
האם טיפול לכולסטרול בתרופות ממשפחת הסטטינים מפחית סיכון לשברים אוסטיאופורוטיים?
תרופות ממשפחת הסטטינים רווחות בשימוש לטיפול ברמות גבוהות של כולסטרול והן בעלות יעילות מוכחת למניעת מחלה קרדיו-ואסקולרית. במחקרים קודמים נמצא כי לסטטינים תיתכן השפעה מגינה על העצם: הם מעודדים התמיינות של התאים בוני העצם, האוסטיאובלסטים, ומדכאים התמיינות של התאים מפרקי העצם, האוסטיאוקלסטים. עם זאת , מחקרים על הקשר לאוסטיאופורוזיס הניבו תוצאות לא עקביות. במחקר הנוכחי נבדק הקשר בין טיפול עם סטטינים לבין שברים אוסטיאופורוטיים.
המחקר היה רטרוספקטיבי, החוקרים נעזרו בבסיס נתוני הבריאות הלאומי של קוריאה, הכולל כ-5.5 מיליון בני 60 ומעלה, אשר כ-10% מהם, 558,147, נבחרו באופן אקראי להיכלל במאגר קשישים לאומי.
מתוך מאגר זה אותרו 365,656 קשישים ללא אבחנה קודמת של אוסטיאופורוזיס, . בקבוצת הסטטינים נכללו 21,318 אנשים שהחלו טיפול בסטטין מאז 01.2004, והיו במעקב עד 12.2012. ונטלו את הטיפול במשך 90 יום לפחות. קבוצת הלא-מטופלים כללה 344,338 אנשים. הגיל הממוצע בתחילת המעקב היה 70 בשתי הקבוצות. לא היה הבדל בין שתי הקבוצות בתחלואת הרקע או בנטילת גלוקוקורטיקואידים.
במהלך מעקב ממוצא של 6.27 שנים ארעו 54,959 שברים אוסטיאופורוטיים , רובם היו שברים בחוליות עמוד השדרה (69.5%). שברים אוסטיאופורוטיים אירעו ב- 7.9% מהמטופלים בסטטינים לעומת שכיחות של 15.5% בלא-מטופלים. הארעות השברים האוסטיאופורטיים העיקריים (חוליות, ירך , אמה וזרוע) הייתה 21.6 ל-1000 שנות אדם בקבוצת הטפול ו-21.6 בקבוצה ללא טיפול. לאחר תיקון לטיפול בתרופות לאוסטיאופורוזיס נמצא כי הטיפול עם סטטינים היה קשור בסיכון מופחת ומובהק של 33% לשברים אוסטיאופרוטיים עיקריים, הפחתת סיכון של 51% לשברי ירך והפחתת סיכון של 30% לשברי חוליות. לא היה הבדל בסיכון לשברי אמה (רדיוס) וזרוע. הפחתת הסיכון הייתה דומה בקרב נשים וגברים והייתה בולטת במיוחד בקרב מי שהחלו טיפול בסטטין אחרי גיל 80.
גם למשך הטיפול עם סטטינים הייתה השפעה על הפחתת הסיכון לשברים: טיפול של עד שנתיים היה קשור בהפחתת של 14% בסיכון לשברים אוסטיאופורוטיים עיקריים, בעוד שטיפול למשך יותר משנתיים היה קשור להפחתת סיכון ניכרת יותר באופן מובהק של 21%. גם מינון מצטבר גבוה יותר של סטטינים היה קשור בהפחתה בולטת יותר בסיכון לשבר.
לסיכום: במחקר אוכלוסייה זה נמצא כי טיפול בסטטינים באוכלוסייה קשישה היה קשור בסיכון מופחת לשברי חולית וירך, הן בנשים והן בגברים. הפחתת הסיכון התגלתה מוקדם בתחילת הטיפול, ונשמרה במהלך כל תקופת הטיפול.
מאת: ד"ר איריס ורד. רופאה בכירה במכון האנדוקריני במרכז הרפואי שיבא, תל השומר ובמרכז בריאות האשה, רמת אביב.