למסקנה זו הגיעו חוקרים בארה"ב במחקרים המתפרסמים בגיליון האחרון של הירחון International Osteoporosis . מחקרים נוספים בגיליון זה: האם יש קשר בין אוסטיאופורוזיס לבין ניוון דיסקים בעמוד השדרה? בכמה גובר הסיכון לשבר נוסף בעקבות שבר קודם? מה מעלה יותר את ה- TBS: רומוסוזומאב או דנוסומאב ?
השפעת תזונה אנטי-אוקסידנטית על צפיפות העצם:
תרכובות מכילות חמצן נוצרות במהלך חילוף החמרים בתאי הגוף. ייצור עודף שלהן עלול לגרום לנזק לתא. נמצא כי הצטברות תרכובות אלו בשלד מעודדת התמיינות ופעילות של התאים האוסטיאוקלסטיים, פרוק מוגבר של עצם ועיכוב בניית עצם חדשה. לרכיבים נוגדי חימצון בתזונה תיתכן השפעה מיטיבה על בריאות העצם, עם זאת, קשה להעריך את תרומתם הפרטנית בגלל מספרם המרובה והאפשרות להשפעות גומלין ביניהם.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה לחקור את הקשר בין מדד נוגדי חימצון תזונתי מורכב לבין צפיפות העצם, וגם את הקשר בין הרכיבים השונים של מדד זה לבין צפיפות עצם הירך.
מדד חדשני זה בא להעריך את סך נוגדי החימצון בתזונה לפי צריכת ויטמינים A, C, E, אבץ, סלניום, וקרוטנואידים.
החוקרים נעזרו בבסיס הנתונים של מחקר לאומי גדול , NHNES, שנערך בארה"ב מדי שנתיים, בשנים 2005-2018.
נכללו נתונים מ- 10,584 משתתפים ומשתתפות בני 20 לפחות, בגיל ממוצע 50.7 שנה. לאחר התאמה לגורמים שונים (גיל, מיגדר, גזע, השכלה, הכנסה, גובה ומשקל, רמות סידן וויטמין D בדם, עישון, צריכת אלכוהול, טפול בסטרואידים, יתר לחץ דם, סוכרת, סרטן, צריכת קלורית, צריכת חלבון, צריכת סידן ופעילות גופנית) נמצאה צפיפות עצם ירך גבוהה יותר בשלושת הרבעונים העליונים של מדד נוגדי חימצון לעומת הרבעון התחתון. לא נמצא קשר בין צריכת ויטמין A לצפיפות העצם.
החוקרים הסיקו כי צריכה גבוהה יותר של ויטמין C, ויטמין E, סלניום, אבץ וקרוטנואידים הייתה קשורה בצפיפות עצם גבוהה יותר בירך, והיא עשויה להועיל במניעת אוסטיאופורוזיס במבוגרים.
השפעת תזונה אנטי-אוקסידנטית על אוסטיאופורוזיס בירך בנשים לאחר המנופאוזה.
בשנים האחרונות מצטברות הוכחות לקשר בין אוסטיאופורוזיס לבין עקה חימצונית, הנגרמת מחשיפה מופרזת של תאים ורקמות לתרכובת מכילות חמצן. הגוף נעזר בנוגדי חימצון טבעיים לשם סילוק התרכובות הללו, אך לעתים מנגנוני ההגנה הטבעית אינם מספיקים. חוסר האיזון הזה יכול להוביל לירידה במסת העצם במגנון של עידוד תהליכים דלקתיים, עיכוב התמיינות של תאים אוסטיאובסלטיים (בוני עצם) והפעלה של תאים אוסטיאוקלסטיים (מפרקי עצם).
חסר בהורמון האסטרוגן בנשים לאחר המנופאוזה הוא אחד הגורמים לירידה ביכולת ההגנה של העצם מנזק חימצוני.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשר בין המאזן החימצוני בתזונה לבין הסיכון לאוסטיאופורוזיס בנשים לאחר המנופאוזה.
החוקרים נעזרו בבסיס הנתונים של מחקר לאומי גדול , NHNES, שנערך בארה"ב מדי שנתיים, בשנים 2005-2018. נכללו במחקר 3043 נשים.
מדד המאזן החימצוני נבנה על סמך 16 רכיבי תזונה, מהם 14 אנטי אוקסינדנטים (סיבים, קרוטן, ריבופלאבין, ניאצין, ויטמין B6, חומצה פולית, ויטמין B12, ויטמין C, ויטמין E, סידן, מגנזיום, אבץ, נחושת וסלניום) ושני רכיבים מעודדי חימצון (סך שומנים וברזל).
לאחר התאמה לגורמים שונים גיל, גזע, השכלה, מצב משפחתי, הכנסה, צריכת קלורית, גובה, משקל, צריכת אלכוהול, עישון, טפול בסטרואידים, פעילות גופנית, יתר לחץ דם, סוכרת ותפקוד כליה) נמצא קשר חיובי בין מדד המאזן החימצוני לבין צפיפות העצם בירך. לנשים בשליש בראשון של המאזן היה סיכון נמוך במידה משמעותית לאוסטיאופורוזיס בהשוואה לשנים בשני השלישים האחרים, הפחתת הסיכון הייתה ב- 58% בנשים בנות פחות מ-70, וב- 47% לאחר גיל 70.
החוקרים מסיקים כי לנשים לאחר הפסקת המחזור עם מאזן חימצוני גבוה יותר יש צפיפות עצם ירך גבוהה יותר וסיכון מופחת לאוסטיאופורוזיס. ממצא זה מכוון לפוטנציאל מגן של תזונה אנטי-אוקסידנטית.
האם יש קשר בין אוסטיאופורוזיס לבין ניוון דיסקים בעמוד השדרה ?
אין תמימות דעים לגבי השפעת דלדול העצם בחוליות עמוד השדרה על ניוון הדיסקים בינחולייתיים.
אוסטיאופורוזיס היא מחלת עצם המאופיינית בירידה במסת העצם ונזק למיקרוארכיטרטורה שלה, המובילים לשבריריות וסיכון לשברים. הן אוסטיאופורוזיס והן ניוון דיסקים תלויים בגיל וקשישים רבים עם ניוון דיסקים סובלים גם מאוסטיאופורוזיס. ניוון של הדיסקים תלוי בין השאר בהספקת הדם שלהם, וזו מגיעה מכלי דם בגופי החוליות. שינויים בגופי החוליות כתוצאה מאוסטיאופורוזיס עלולים להשפיע על הספקת הדם לדיסקים ועל העומס המכני עליהם. קיימת גם השקפה הפוכה הגורסת שצפיפות גבוהה יותר של החוליות מגינה מפני שינויים ניווניים בדיסקים ויש הסוברים שאין שום קשר בין אוסטיאופורוזיס לניוון דיסקים.
מטרת כותבי המאמר הייתה לערוך סקירה שיטתית של המחקרים בתחום זה כדי לנסות לאפיין את הקשר בין שני המצבים. החוקרים איתרו את המאמרים הרלבנטיים, ניתחו את הקריטריונים להכללה במחקר, ואת נתוני הבסיס של המשתתפים וערכו מטה-אנליזה של התוצאות. נכללו באנליזה 34 פרסומים על פני 24 שנים, מתוכם 19 מחקרים קליניים, 12 מחקרים פרוספקטיביים ו-7 רטרוטספקטיביים. שבעה מהמחקרים מצאו קשר חיובי בין אוסטיאופורוזיס לבין ניוון דיסקים, 8 מחקרים מצאו קשר שלילי וב-4 מחקרים לא נמצא כל קשר. שני מחקרים שנערכו על ממצאים לאחר המוות נכללו אף הם באנליזה, באחד מהם נמצא קשר שלילי בין אוסטיאופורוזיס לניוון דיסקים ובשני לא נמצא כל קשר. נכללו גם 7 מחקרים בחיות: ב-5 מהם נמצא קשר חיובי בין שני המצבים, ובשניים נמצא קשר שלילי. נכללו גם 6 מחקרי חיות בהם ניתן טפול לאוסטיאופורוזיס: ב-5 מהם נמצא קשר חיובי בין אוסטיאופורוזיס לניוון דיסקים ובמחקר השישי לא נמצא קשר בין שני המצבים.
כותבי המאמר מסיקים כי במרבית המחקרים נמצא קשר בין אוסטיאופורוזיס בחוליות לבין ניוון דיסקים בינחולייתייים אך לא ברור עדיין אם מדובר בקשר חיובי או שלילי. הבדלים באורך המעקב יכולים להסביר חלק מאי-אחידות הממצאים.
בכמה גובר הסיכון לשבר נוסף בעקבות שבר קודם?
שבר קודם באתר שלד אופייני לאוסטיאופורוזיס הוא גורם סיכון ידוע לשבר נוסף. מקובל לאמר כי הסיכון לשבר נוסף כמעט מוכפל בעקבות שבר קודם, כולל שבר רדיוגראפי בחוליות (שבר שהתגלה בצילום עמוד השדרה ולא היה ידוע עליו מקודם). לעלייה בסיכון בעקבות שבר קודם יש משקל עצמאי, שאינו תלוי בחלקו בצפיפות העצם.
על פי קוים מנחים לטיפול באוסטיאופורוזיס בארצות שונות יש חשיבות רבה לזיהוי אנשים עם שבר קודם. במקרים רבים יש התוויה לטיפול באנשים עם שבר קודם ללא תלות בממצאי צפיפות עצם. שבר לא-חבלתי קודם נחשב כהתוויה לטיפול בבריטניה ובארצות אירופה נוספות ושבר קודם בחוליה או בירך הוא התוויה לטיפול בארצות הברית.
שבר קודם הוכנס לאלגוריתם של FRAX, שלפיו ניתן לחשב סיכון לשברים על פי מספר גורמי סיכון. הכללתו בתחשיב זה נעשתה על בסיס מטה-אנליזה שפורסמה ב-2004 וכללה נתונים על 15,259 גברים ו- 44,902 נשים , מ-11 מחקרים, וסך של 250,000 שנות מעקב.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה ליצר בסיס חדש לחישובי FRAX על פי המחקרים הפרוספקטיביים המרובים שנוספו מאז.
החוקרים הקפידו לכלול רק מחקרים עם לפחות 200 משתתפים עם דיווח על נתונים קליניים ושברים. באנליזה החדשה נכללו 2,104,506 גברים ונשים מ-64 מחקרים פרוספקטיביים, ל-7.9% מהם היה שבר קודם. חמישים ושמונה מחקרים כללו 1,438,535 נשים ו-40 מחקרים כללו 665,971 גברים.
לא נלקחו בחשבון שברים בגולגולת, פנים, כפות ידיים, רגליים ופיקת הברך בגברים ובנשים. שברים בשוק (עצמות הטיביה או פיבולה) נכללו רק בנשים. לא נערכה הפרדה בין שברים חבלתיים לשברים לא-חבלתיים מכיוון שקיים קשר דומה בין צפיפות עצם נמוכה לבין סיכון לשברים ללא תלות בעצמת החבלה.
נמצא שלאנשים עם שבר קודם יש סיכון מוגבר ב-88% (יחס סיכון פי 1.88) לשבר קליני כלשהו. מידת הסיכון הייתה דומה לשבר אוסטיאופורוטי כלשהו, או שבר אוסטיאופורטי משמעותי (חוליות ירך, אמה וזרוע) או שבר ירך. לא נמצא הבדל בסיכון בין גברים לנשים. צפיפות עצם נמוכה לא שינתה את היחס הזה במידה רבה, מה שמתאים לידוע מכבר כי מדובר אכן בגורם סיכון עצמאי. הסיכון המוגבר בעקבות שבר קודם היה גבוה יותר בגיל צעיר והלך ופחת עם הזמן, אך עם זאת נותר מוגבר גם בגיל מבוגר מאד.
שבר קודם היה קשור בסיכון מוגבר לתמותה: תמותה עודפת בסך 11% בגברים ו-10% בנשים.
הכותבים מציינים כי תחשיב ה-FRAX יעודכן לפי ממצאי המחקר.
מה מעלה יותר את ה- TBS: רומוסוזומאב או דנוסומאב ?
רומוסוזומאב הוא נוגדן מונוקלונלי לסקלרוסטין, בעל השפעה כפולה על העצם: עידוד בנייה ועיכוב פרוק. דנוסומאב הוא נוגדן מונוקלונלי ל- RANK L והוא מעכב חזק של פרוק העצם. טיפול בתרופות אלו מביא לעליה בצפיפות העצם והפחתה של הסיכון לשבר. מטרת המחקר הרטרוספקטיבי שנערך בקוראה הייתה להשוות את השפעת שני הטיפולים על מדד העצם הטרבקולרית בחוליות עמוד השדרה (TBS). מדד זה קשור באיכות העצם באופן בלתי תלוי בצפיפות העצם.
אוכלוסיית המחקר כללה 174 נשים אוסטיאופורוטיות לאחר הפסקת המחזור, אשר טופלו באחת משתי התרופות למשך 12 חדשים: 87 בקבוצת רומוסוזומאב ו-87 נשים בקבוצת דנוסומאב. שתי הקבוצות הותאמו לפי שורת גורמים: גיל, משקל, גבוה, שבר קודם, סוכרת, יתר לחץ דם, צפיפות עצם וטפול קודם לאוסטיאופורוזיס עם ביספוספונאט או רלוקסיפן (כמחצית הנשים בכל קבוצה היו על טפול קודם).
תגובה טובה לטיפול הוגדרה כעלייה של לפחות 5.8% ב- TBS .
בקבוצת הרומוסוזומאב נצפתה עלייה ממוצעת גדולה יותר לעומת דנוסומאב, הן בצפיפות העצם (15.2% לעומת 6.9%) והן ב-TBS ( 3.7% לעומת 1.7%).
בנשים שטופלו מקודם עם ביספוספונאט או SERM נצפה שיפור גבוה יותר ב- TBS עם רומוסוזומאב לעומת דנוסומאב: 3.96% לעומת 0.8%. לא נצפה הבדל משמעותי בתגובה בנשים שלא טופלו מקודם. (3.6% עם רומוסוזומאב לעומת 2.7% עם דנוסומאב).
בקבוצת רומוסוזומאב היה שעור גבוה יותר במידה משמעותית של תגובה טובה יותר לטיפול: 33.3% לעומת 18.4%.
החוקרים הסיקו כי טיפול עם רומוסוזומאב יכול לשפר את כמות העצם ואת איכותה, כפי שנמדד ע"י TBS בנשים אוסטיאופורוטיות לאחר הפסקת המחזור, ביחוד בכאלה שטופלו מקודם עם ביספוספונאט או רלוקסיפן. במחקר זה נראה שיפור גדול יותר ב- TBS תחת טיפול של 12 חדשים עם רומוסוזומאב לעומת דנוסומאב.
מאת: ד"ר איריס ורד. רופאה בכירה במכון האנדוקריני במרכז הרפואי שיבא, תל השומר ובמרכז בריאות האשה, רמת אביב.