מה לעשות כשמפסיקים טיפול בדנוסומאב (פרוליה /גובונטי/רסיניב), מה הקשר בין רמת מלח בדם ואוסטיאופורוזיס? והאם תרופות קודמות משפיעות על תוצאות טפול בתרופה לבניית עצם? סקירת מחקרים מתוך גיליון ספטמבר 2026 של הירחון Osteoporosis International.
השפעת טיפול קודם עם ביספוספונאט על התועלת מטריפתייד.
טריפרתייד הוא תכשיר אנבולי, דהיינו מעודד בניית עצם. לעתים קרובות הטיפול בו ניתן לאחר טפול עם תכשיר מדכא פרוק עצם, ממשפחת הביספוספונאטים. לא ברור די הצורך האם הטיפול המקדים מפחית את יעילות טריפרתייד למניעת שברים .
החוקרים סרקו את הספרות הרפואית לאיתור מחקרים מסוגים שונים (מחקרים קליניים מבוקרים ולא מבוקרים, מחקרי תצפית ואנליזות בדיעבד של תת קבוצות) שכללו נתונים על יעילות טרירפתייד לאחר טפול עם ביספוספונאט או ללא טפול מקדים. התוצאים שנבדקו היו צפיפות העצם בעמוד השדרה ובירך והארעות שברים.
מתוך 1363 מחקרים שנסקרו נכללו באנליזה 15 מחקרים עם נתונים על 8763 אנשים שקיבלו טפול מקדים עם ביספוספונאט ו-7071 מטופלים חדשים.
טפול מקדים עם ביספוספונאט היה קשור בעלייה קטנה יותר בצפיפות העצם בחוליות המתניות לאחר טריפרתייד. השפעת הטפול הקודם עם ביספוספונאטים על השינוי בצפיפות בחוליות הייתה צנועה למדי ולא היה הבדלים משמעותיים בהשפעה על צפיפות העצם בירך. לא היה ניתן להסיק מסקנה חד משמעית לגבי היעילות במניעת שברים.
החוקרים מסיקים שטפול קודם עם ביספוספונאט עלול למתן את התגובה לטריפרתייד אך הרלבנטיות הקלינית לכך אינה ברורה. ממצאי המחקר תומכים בהמשך השימוש עם טריפרתייד לפני טפול עם ביספוספונאט או אחריו על פי הצורך .
היפונתרמיה ובריאות העצם:
רמה נמוכה לאורך זמן של נתרן (סודיום) בדם, היפונתרמיה כרונית, נקשרה במחקרי תצפית לפגיעה בשלד, כולל צפיפות עצם נמוכה, סיכון מוגבר לנפילות, לשברים ולשבריריות. היפונתרמיה שכיחה בקרב אוכלוסייה קשישה ובמצבי חולי מורכב במבוגרים ויש צורך בהבנת טיב הקשר והשלכותיו על הטיפול באוסטיאופורוזיס.
כשליש מתכולת הסודיום בגוף מאופסנת בעצם ויתכן שלעצם יש תפקיד בשמירת מאזן הסודיום .
מנסויים בחיות ובתאים נראה כי תיתכן השפעה ישירה של סודיום על השלד. רמות נמוכות של סודיום בנוזל החוץ תאי יכולות לעודד יצירת תאים אוסטיאוקלסטיים (התאים הפועלים לספיגת עצם), לפגוע בפעילות שורת התאים האוסטיאובלסטיים (התאים הפועלים לבניית עצם) ולהשפיע על התמיינות תאים מזנכימאליים (תאים שעדיין לא השלימו תהליך התמיינות) לכיוון תאי שומן במקום לתאים אוסטיאובלסטיים.
במחקרים בבני אדם נמצאו שינויים ברמות סמנים ביוכימיים של העצם בעקבות תיקון רמות סודיום. פורסמו מקרים בודדים בהם תיקון היפונתרמיה כרונית על רקע הפרשה בלתי תואמת של הורמון אנטי-דיורטי (SIADH) הביא לשיפור בצפיפות העצם. עם זאת הנתונים בבני אדם דלים ואינם מאפשרים לבחון את התועלת בשיפור צפיפות העצם לאורך זמן או במניעת שברים. כמו כן קשה להפריד את השפעת ההיפונתרמיה הכרונית מהשפעות השבריריות בכלל, חסרים תזונתיים, שימוש בתרופות משתנות, מחלות כרוניות ועוד.
החוקרים מסיקים כי היפונתרמיה כרונית צריכה להחשב כסמן סיכון של השלד. יתכן שהיא אף גורם סיכון אך אין לכך תמיכה מספקת. ממצא של היפונתרמיה כרונית צריך אם כך לעורר הערכת סיכון כוללנית לאוסטיאופורוזיס, בין השאר סיכון לנפילות, תזונה, רזרבת שריר וגורמים שונים לאיבוד עצם.
מחקר קליני על יעילות זולדרונאט למניעת איבוד עצם לאחר הפסקת דנוסומאב.
אוסטיאופורוזיס מטופלת לרוב אל ידי תכשירים נוגדי פרוק עצם מסוג ביספוספונאטים או דנוסומאב. אחד ההבדלים החשובים בין שתי קבוצות התרופות הללו הוא מידת ההפיכות של השפעתם. בעוד שהפסקת טפול עם ביספוספונאט גורמת לחזרה איטית של תהליך פרוק העצם ולירידה מתונה בצפיפות העצם על פני שנים, הרי שהפסקת טפול עם דנוסומאב כרוכה באיבוד מהיר של מסת עצם תוך שנה וסיכון מוגבר לשברי חוליות.
מטרת המחקר הייתה להעריך את התועלת ממתן עירויי זולדרונאט (שם מסחרי אקלסטה) למניעת איבוד עצם לאחר הפסקת טפול ממושך עם דנוסומאב (שמות מסחריים פרוליה, ג'ובונטי, רסיניב), ולבחון את השפעת חשיפה קודמת לביספוספונאטים.
המחקר שנערך בשוויץ היה רב מרכזי, אקראי ופתוח, וכלל 44 נשים פוסטמנופאוזליות, בגיל ממוצע 69.5 שנים, אשר טופלו עם דנוסומאב למשך שנתיים לפחות, והעלו את צפיפות העצם ל- T-score גבוה יותר ממינוס 2. משך הטיפול עם דנוסומאב היה 4.9 שנים בממוצע, משך החשיפה המוקדמת לביספוספונאטים, אם הייתה, עמד על 50 חדשים.
נשים שלא טופלו עם ביספוספונאט לפני הטיפול עם דנוסומאב סווגו באופן אקראי ל-3 קבוצות.
הקבוצה הראשונה, 12 נשים, קיבלה ערוי זולדרונאט 6 חדשים לאחר הזריקה האחרונה של דנוסומאב.
הקבוצה השנייה, 11 נשים, קיבלה קיבלה ערוי זולדרונאט 9 חדשים לאחר הזריקה האחרונה של דנוסומאב.
הקבוצה השלישית, 11 נשים, קיבלה ערוי זולדרונאט אם רמת סמן העצם CTX עלתה מעל 644 נג/ל (50% מעל לגבול העליון של הטווח הפרמנופאוזלי) או שצפיפות העצם ירדה ב-5% או יותר.
קבוצה רביעית מנתה 10 נשים שנחשפו לביספוספונאטים לפני התחלת הטיפול עם דנוסומאב (למשך שנה לפחות, במהלך 5 השנים שלפני התחלת דנוסומאב) , והן קיבלו ערוי זולדרונאט לפי אותם הקריטריונים של הקבוצה השלישית או אם סבלו משבר חדש בחוליה או בירך.
בתקופת מעקב של שנתיים ניתן ערוי נוסף של זולדרונאט לכל הנשים ב-4 הקבוצות לפי רמת CTX או לפי השינוי בצפיפות העצם,
כל הנשים צרכו 1000 מ"ג סידן ליום מתזונה או מתוספים ו-800 יח' ויטמין D.
החוקרים בדקו את השינויים בצפיפות העצם בעמוד השדרה המתני שנה לאחר הערוי ראשון של זולדרונאט ואת תדירות הערויים הנוספים שנדרשו. כמו כן נערכה הערכה תקופתית של עמוד השדרה הגבי והמתני לאיתור שברים.
בדיקות HR-pQCT לעצמות הרדיוס והטיביה נערכו בתחילת המחקר ושנה לאחר ערוי ראשון של זולדרונאט ל-29 נשים לצורך הערכת המיקרוארכיטקטורה של העצם הטרבקולרית ואיכות העצם הקורטיקלית.
מרבית הנשים שלא נחשפו קודם לביספוספונאטים (קבוצות 1-3) נזקקו למספק עירויים, (חציון 2, טווח 1-5) בעוד שמרבית הנשים עם חשפה מוקדמת לביספוספונאט נזקקו רק לערוי אחד.
חציון השינויים בצפיפות העצם 12 ו-24 חדשים לאחר ערוי זולדרונאט היה דומה בין הקבוצות, אבל הירידה בצפיפות העצם 12 חדשים לאחר הזריקה האחרונה של דנוסומאב הייתה גדולה יותר בקבוצה שיקבלה ערוי זולדרונאט 9 חדשים אחרי הזריקה האחרונה (ירידה של 8.25%) ובקבוצה שטופלה על פי השינויים בסמני העצם וצפיפות העצם (ירידה של 8.13%), לעומת הקבוצה שקיבלה ערוי זולדרונאט 6 חדשים אחרי הזריקה האחרונה של דנוסומאב (ירידה של 4.71%) והקבוצה עם חשיפה מוקדמת לביספוספונאט (4.62%).
סמן העצם CTX עלה בתחילה יותר בקבוצה שקיבלה ערוי 9 חדשים אחרי דנוסומאב לעומת קבוצת ה-6 חדשים אבל בהמשך מחקר לא היה הבדל משמעותי ברמת CTX בין הקבוצות. כמו כן לא נמצאו הבדלים משמעותיים בתוצאות בדיקות HR-pQCT.
לא אותרו שברים בחוליות בתקופת המחקר ולא היו ארועים של אוסטיאונקרוזיס בלסת.
מסקנת החוקרים היא כי ערויי זולדרונאט מונעים באופן חלקי את העלייה בקצב תחלופת העצם ואיבוד העצם בעמוד השדרה ובירך. למרות השינויים בצפיפות העצם לאחר הפסקת דנוסומאב נראה כי הטיפול עם זולדרונאט שימר את מבנה העצם הטרבקולרית בעצמות הרדיוס והטיביה ובכך יתכן שתרם למניעת שברים.
החוקרים מסכמים היא כי ערוי מוקדם של זולדרונאט, ואף יותר מערוי אחד נדרשים כדי להקטין את איבוד מסת העצם הצפוי לאחר הפסקת טפול ממושך עם דנוסומאב.
מאת: ד"ר איריס ורד. רופאה בכירה במכון האנדוקריני במרכז הרפואי שיבא, תל השומר ובמרכז בריאות האשה, רמת אביב.