בגיליון הפעם:
- מה באמת הסיכון לאוסטיאונקרוזיס בלסת עם טפול לאוסטיאופורוזיס ?
- האם הסיכון המוגבר לשברים נעלם לאחר הפסקת טפול עם סטרואידים?
קשר בין תת-תזונה בגיל רך וסיכון לאוסטיאופורוזיס בגיל מבוגר
תזונה מספקת בתקופת הצמיחה חשובה להתפתחות התקינה של השלד. מקובל לשער כי רעב בשלבים הראשוניים של החיים עלול להגביר את הסיכון לאוסטיאופורוזיס ולשברים במהלך החיים. השערה זו נתמכת במחקרי חיות, אך יש מיעוט נתונים מבני אדם בנושא זה.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשרים בין רעב בתקופת הילדות לבין אוסטיאופורוזיס, צפיפות העצם ושברים.
חוקרים מאוניברסיטת טהרן ערכו סקירת ספרות מקיפה, וזיהו 8 מחקרים מתוך 6147 פרסומים, שהיו ראויים למטה-אנליזה על פי קריטריונים שנקבעו מראש על ידם. האוכלוסיות שדווחו במחקרים אלה הין מאזורים גיאוגרפיים שונים: סין, ברזיל, ישראל, קטאר ויפן.
בקבוצת החשיפה לרעב נכללו 32,984 אנשים, לעומת 11,966 בקבוצה ללא חשיפה לרעב. שעור הגברים היה 35%, וטווח הגיל הממוצע בקבוצות השונות היה 37.7-72.9 שנים .
קבוצת החשיפה לרעב סווגה לתת קבוצות על פי מועד החשיפה:
חשיפה תוך רחמית : 2594 אנשים, ילדות מוקדמת – 2867, אמצע הילדות – 2448, ילדות מאוחרת – 1259 וגיל ההתבגרות -4011. משך תקופת הרעב נע בין 3-7 שנים.
בקרב מבוגרים שנחשפו לרעב בילדותם היה סיכון מובהק מוגבר פי 2.12 ללקות באוסטיאופורוזיס לעומת מי שלא סבלו מחסר תזונתי, והסיכון לשברים היה גבוה באופן מובהק ב-58%. כמו כן נמצא קשר לצפיפות עצם נמוכה בירך ובעקב. הסיכון המוגבר לשברים נצפה בעקבות חשיפה תוך-רחמית לרעב וחשיפה לאורך הילדות. לעומת זאת: רעב בגיל ההתבגרות לא היה קשור באופן מובהק לסיכון לשברים.
ממצאים אלה, לדעת החוקרים, מדגישים את ההשפעה המתמשכת של תזונה בגיל הרך על השלד במבוגר, ואת הצורך בהתערבויות ספציפיות למען בריאות השלד באנשים שחוו רעב בגיל צעיר.
הערכת סיכון לאוסטיאונקרוזיס בלסת עם טפול לאוסטיאופורוזיס:
אוסטאונקרוזיס בלסת מוגדרת על פי עצם לסת חשופה שאינה נרפאת תוך 8 שבועות. התופעה מוכרת כסיבוך נדיר של טפול בתרופות נוגדות פרוק עצם. מרבית המקרים קשורים בטפולים אונקולוגיים, אך הקף הבעייה בחולי אוסטיאופורוזיס אינו ברור די הצורך.
החוקרים ערכו מחקר אוכלוסייה בקרב נשים בבריטניה, בגיל 40-89 שאינו חולות סרטן או אי ספיקת כליות סופנית, עם אבחנה של אוסטיאופורוזיס או סיכון לאוסטיאופורוזיס. המעקב היה מתחילת הטיפול בתרופות לאוסטיאופורוזיס ועד הופעת אוסטיאונקרוזיס, או עד גיל 90, או עד סיום המעקב אחר המטופלת .
החוקרים נעזרו במאגר נתונים המאגד 1400 מרפאות , ומתוכו איתרו 467,654 נשים
שהתאימו לתנאי הכניסה. אובחנו אצלן 208 מקרים של אוסטיאונקרוזיס, כמעט כולן (206 נשים) נחשפו לטפול נוגד פרוק עצם (בעיקר עם אלנדרונאט).
שעור ההארעות של אוסטיאונקרוזיס אצל נשים שטופלו לאוסטיאופורוזיס היה 1.2% ל-10,000 שנות אדם.
הסיכון היחסי היה גבוה יותר במקרים עם אוסטיאופורוזיס (לעומת אוסטיאופניה), או אי ספיקת כליות או טפול נוכחי בסטרואידים. גורמי סיכון נוספים שנמצאו היו עישון, משקל נמוך, טפול בסטרואידים, תרופות מדכאות חיסון , אנטיביוטיקה וסטטינים. המחלות שהיו קשורות בסיכון מוגבר לאוסטיאונקרוזיס היו : מחלות אוטואטימוניות, אסתמה, מחלת ראה חסימתית, סוכרת 2, דיכאון, אי ספיקת כליות כרוניות, אנמיה ומחלה קרדיוואסקולרית.
הסיכון היה תלוי משך טפול: הסיכון היחסי (בהשוואה לנשים שלא טופלו בתרופות נוגדות פרוק עצם או שהפסיקו טפול) היה פי 3 לאחר 2-3 שנות טפול, ופי 8.1 לאחר 10 שנות טפול, אך הסיכון האבסולוטי היה נמוך בסך הכל: כ-0.05% לאחר 5 שנות טפול (אשה אחת מתוך 2000), ו-0.18% לאחר 10 שנות טפול. אצל נשים שנטלו טפול נוגד פרוק עצם במשך 5 שנים או יותר הסיכון פחת כמעט לאפס תוך 6-9 חדשים מהפסקת הטיפול .
מסקנת החוקרים היא כי הסיכון היחסי לאוסטיאונקרוזיס עולה אחרי 2-3 שנות טפול התרופות נוגדות פרוק עצם, אך הסיכון המוחלט נמוך, והוא חוזר לדרגת הסיכון הבסיסית זמן קצר לאחר הפסקת הטיפול.
ירידה בסיכון לשברים לאחר הפסקת טפול עם סטרואידים:
ידוע כי טיפול פומי בסטרואידים מסוג גלוקוקורטיקואידים כרוך באבדן מסת עצם, בסיכון מוגבר לשברים בחוליות וגם מחוץ לעמוד השדרה. מקובל לחשוב כי הפסקת הטיפול מפחיתה את הסיכון, אך ההוכחות לכך מוגבלות.
מטרת החוקרים הייתה להגדיר את השינוי בסיכון לשברים בעקבות הפסקת טפול ממושך עם בסטרואידים. הם נעזרו במאגר נתונים יפני לאומי, ומתוכו זיהו נשים וגברים בני 50 שנה ויותר, שהחלו טפול עם סטרואידים בשנים 2012-2019. נבדקו נתונים החל מ-180 יום לפני תחילת הטיפול בסטרואידים ועד 1080 יום לאחר תחילת הטיפול.
לא נכללו אנשים שקיבלו טפול תרופתי לאוסטיאופורוזיס בתקופת המחקר.
סך הכל נכללו המחקר 688,720 נשים ו-593,005 גברים.
אלה שקבלו לפחות 5 מ"ג פרדניזון או מינון מקביל של סטרואידים אחרים במשך לפחות 72 יום מתוך 90 הימים הראשונים של הטיפול סווגו כקבוצת החשיפה לסטרואידים.
מי שקיבלו פחות מ-5 מ"ג למשך פחות מ-30 יום סווגו כקבוצת ביקורת (43,168 נשים ו- 33,696 גברים).
מבין המטופלים: מי שהפסיקו את הטיפול אחרי 90 יום נכללו בקבוצת הפסקת הטיפול (52,179 נשים ו-57,560 גברים).
כל האחרים נכללו בקבוצת טפול מתמשך בסטרואידים (91,969 נשים ו-93,736 גברים).
החוקרים עקבו אחר הארעות שברי ירך ושברים קליניים בחוליות עד 990 יום.
שעורי שברי ירך וחוליות היו נמוכים משמעותית בקרב נשים שהפסיקו טיפול, כבר תוך 90 יום מהפסקת הסטרואידים ונותרו נמוכים משמעותית למשך 360 יום בהשוואה לקבוצת הממשיכות בטפול. תוצאה דומה לגבי שברי חוליות נצפתה גם בגברים, אך שעור שברי ירך בגברים נותר גבוה גם במשך 720 יום לאחר הפסקת הטיפול.
החוקרים הסיקו כי הסיכון לשברים יורד במהירות בשנה הראשונה לאחר הפסקת הטפול בסטרואידים, אך הסיכון לשבר ירך בגברים נותר מוגבר גם במשך שנתיים לאחר הפסקת הטיפול.
מאת: ד"ר איריס ורד. רופאה בכירה במכון האנדוקריני במרכז הרפואי שיבא, תל השומר ובמרכז בריאות האישה, רמת אביב.