כך עולה ממחקר שנערך בארצות הברית ומתפרסם בגיליון יולי של הירחון Osteoporosis International. עוד בגיליון זה: שינויים במיקרו-ארכיטרטורה של העצם בסוכרת, והאם יש קשר בין אוסטיאופורוזיס למחלות קרדיו-ואסקולריות?
שינויים במיקרו-ארכיטרטורה של העצם בסוכרת: נייר עמדה של וועדת עבודה ליעוץ בנושא סוכרת מטעם הארגון הבינלאומי לאוסטיאופורוזיס.
סוכרת פוגעת בכ-10% מאוכלוסיית המבוגרים בעולם. בין סיבוכי סוכרת ניתן למנות גם שבריריות מוגברת של העצם: סוכרת לסוגיה השונים כרוכה בסיכון מוגבר לשברים, עד פי 5 בסוכרת 1 ועד פי 2 בסוכרת 2 . צפיפות העצם, כפי שמקובל למדוד ב-DXA , נמוכה בחולי סוכרת 1 ביחס למבוגרים בריאים, ותקינה או אף גבוהה בחולי סוכרת 2. מכאן שמדד צפיפות העצם גורם להערכת חסר של הסיכון לשברים בחולי סוכרת 2. הועלו השערות ששינויים באיכות העצם בחולי סוכרת הם המפתח להבנת הפער בין צפיפות העצם לשבריריות העצם בסוכרת.
במחקרים בהם נבחן המיבנה המיקרוסקופי של העצם בשיטת HR-pQCT נמצאו כי מדדים שונים של העצם הטרבקורלית (ספוגית) והקורטיקלית (דחוסה) בשלד ההיקפי נמוכים בסוכרת 1 וגבוהים בסוכרת 2. לעומת זאת: TBS (מדד של העצם הספוגית בעמוד השדרה המופק מבדיקת DXA של החוליות המתניות) נמוך הן בסוכרת 1 והן בסוכרת 2 והוא מנבא שברים בחולי סוכרת 2 באופן בלתי תלוי בצפיפות העצם ובגורמי סיכון אחרים.
הוועדה מסכמת כי הנתונים הקיימים תומכים בשימוש ב-TBS ביחד עם מדד צפיפות עצם ו/או FRAX לשיפור חיזוי הסיכון לשברים בחולי סוכרת 2.
קשרים בין אוסטיאופורוזיס ומחלות קרדיו-ואסקולריות.
הן אוסטיאופורוזיס והן מחלות קרדיו-ואסקולריות (כגון מחלת לב כלילת, אי ספיקת לב, ואירועים מוחיים) הם מצבים תלויי-גיל עם מספר גורמי סיכון ומנגנונים משותפים, מה שמרמז על אפשרות של יחסי גומלין ביניהם. בעבודות אפידמיולוגיות נמצא שצפיפות עצם נמוכה קשורה לסיכון גבוה לתחלואה ותמותה קרדיו-ואסקולרית. חוקרים מאוניברסיטת טהראן סרקו את הספרות הרפואית מהשנים 2000-2024, ודנו בקשרים הסבוכים בין אוסטיאופורוזיס למחלות קרדיו-ואסקולריות תוך התמקדות במנגנוניים משותפים התורמים הן לאיבוד עצם והן להסתיידות כלי דם, כגון: דלקת, עקה חימצונית ומסלול RANKL-OPG.
ידוע כיום כי הסתיידות כלי דם אינה תהליך פסיבי של השקעת סידן וזרחן בעורקים, אלא תהליך פעיל ומבוקר, שבמהלכו הופכים תאים שריר חלק בדופן כלי הדם לתאים דמויי תאי עצם. תהליך זה מבוקר על ידי גורמים מולקולריים שונים, הן על ידי מולקולות דמויות חלבונים של תאי העצם האוסטיאובלסטיים: אוסטיאוקלצין ופוספטאזה אלקלית, והן על ידי מסלולים בקרה המוכרים היטב ממטבוליזם העצם, כגון מסלול Wnt. מסלול זה חיוני לתהליכי בניית העצם, התמיינות ושגשוג תאי העצם, ויתכן ויש לו תפקיד בהיפוך של תהליך טרשת בכלי הדם, ריפוי דלקת, ייצוב פלאקים טרשתיים ושיפור תפקוד אנדותליאלי.
נראה שחלבוני מצע שונים כגון אוסטיאופונטין (OPN) ואוסטיאופרוטרג'רין (OPG), הנמצאים הן במצע העצם והן במצע כלי הדם, עומדים בבסיס החפיפה בין מטבוליזם העצם ובריאות המערכת הקריוואסקולרית.
גורמי סיכון משותפים כגון גיל גבוה, חסר בהורמון האסטרוגן, חסר בויטמין D, עישון ופעילות גופנית ירודה קושרים גם הם בין אוסטיאופורוזיס למחלות קרדיו-ואסקולריות.
החפיפה בין התהליכים מעלה את האפשרות שטיפולים המיועדים להשפיע על מטבוליזם העצם יוכלו להשפיע לטובה גם על תהליכי טרשת במערכת הקרדיו-ואסקולרית, ואכן, התערבויות תרופתיות כגון ביספוספונאטים, דנוסומאב וסטטינים הראו השפעה מיטיבה בשתי המערכות, אך המנגנונים המולקולריים העומדים בבסיס ההשפעה הכפולה הזו אינם מובנים עדיין במלואם.
מעקב ארוך טווח על הקשר בין הליכה ושברי ירך בנשים מבוגרות:
שברי ירך באוכלוסייה המבוגרת פוגעים באיכות החיים ועלולים לגום לנכות ולתמותה. מחקרים מרובים הראו כי פעילות גופנית, ביחוד פעילות נושאת משקל ומשולבת עם תרגילי תנגודת מאיטה את קצב איבוד העצם עם הגיל. הליכה היא סוג של פעילות גופנית פשוטה וחופשית, ואף היא נמצאה כתורמת לשימור העצם בנשים לאחר הפסקת המחזור. קשר בין תדירות ההליכה לסיכון מופחת לשבר ירך תועד במחקרים שונים.
מטרת המחקר הייתה לבחון את הקשר בין מרחק ההליכה לבין שברי ירך בנשים אחרי גיל 65.
המחקר כלל 9704 נשים שהשתתפו במחקר SOF בארה"ב בשנים 1986-2006 . הנשים היו בביקורת פעם בשנתיים, ונשאלו לגבי מידת הפעילות הגופנית הרגילה, מרחק ההליכה היומית השגרתית (קבוצת הביקורת) ומרחק ההליכה למטרת פעילות גופנית (קבוצת ההולכות).
כ-50% מהנשים דיווח בתחילת המחקר על הליכה למטרת פעילות גופנית, ושעור ההולכות פחת ל-37.2% לקראת סיום המעקב.
בתקופת המחקר סבלו 1419 נשים משבר ראשון של הירך. משך הזמן הממוצע שחלף מתחילת המחקר ועד לשבר הירך הראשון היה כ- 15 שנים בקבוצת ההולכות, בעוד שמשך הזמן הממוצע עד לשבר היה רק 13.2 שנים בקבוצת הביקורת. הארעות השברים הייתה 104 ל-1000 שנות אדם בקרב ההולכות, לעומת 10.9 ל-1000 שנות אדם בקבוצת הביקורת. שעורי התמותה היו 37.1 ל-1000 שנות אדם בקרב ההולכות לעומת 46.4 בקבוצת הביקורת.
הפחתת הסיכון לשבר ירך בקבוצת ההולכות הייתה משמעותית גם לאחר תיקון סטטיסטי לגורמים סיכון מרובים: גיל, מסת גוף, גיל במנופאוזה, נפילה בשנה האחרונה, שברים בעבר, קשיי הליכה, עישון, צריכת אלכוהול, תחלואה נילווית, וצפיפות העצם בירך.
בניתוח הנתונים נמצא כי הליכה יומית של לפחות 3200 צעדים לשם פעילות גופנית הפחיתה את הסיכון לשבר ירך ב-14%, ונמצא קשר ישיר בין מרחק ההליכה למידת הפחתת הסיכון. לעומת זאת: הליכה לצורך פעילות יומית שגרתית לא תרמה להפחתת סיכון.
החוקרים הסיקו שהליכה לצורך פעילות גופנית מפחיתה סיכון לשברי ירך בנשים מבוגרות, והליכה של כ-3200 צעדים ליום עשויה להיות אמצעי זול ויעיל להפחתת סיכון באוכלוסייה זו.
מאת: ד"ר איריס ורד. רופאה בכירה במכון האנדוקריני במרכז הרפואי שיבא, תל השומר ובמרכז בריאות האישה, רמת אביב.