מחקר שנערך בהונג קונג בדק את הקשר בין בדידות, אוסטיאופורוזיס, סרקופניה ונפילות, ומצא כי גם בהיבט זה – לא טוב היות האדם לבדו. הממצאים פורסמו בגיליון דצמבר של הירחון Osteoporosis International. עוד בגיליון: השפעת טיפולים תרופתיים שונים לאוסטיאופורוזיס במניעת שבר חוזר בחוליות עמוד השדרה, והאם הגיל בעת אבחון סוכרת משפיע על הסיכון לשברים?
מה בין בדידות, אוסטיאופורוזיס, סרקופניה ונפילות?
עם הגיל עולה שכיחות ההפרעות במערכת השלד והשרירים, כולל ירידה במסת העצם (אוסטיאופורוזיס ואוסטיאופניה), סרקופניה (ירידה במסת השריר ותיפקודו), נפילות ושברים. מצבים אלה משפיעים במידה משמעותית על איכות החיים בגיל המבוגר. ההפרעות תלויות הגיל במערכת השלד והשרירים נקשרו לגורמים פסיכולוגיים כגון דיכאון וחרדה, שיכולים להיות מושפעים מצידם מבדידות. בנוסף, בדידות יכולה להשפיע על מידת הפעילות הגופנית, ובכך להגביר את קצב איבוד מסת העצם והשריר. בדידות אם כך עלולה להיות קשורה בסיכון מוגבר להפרעות במערכת השלד והשריר.
מטרת המחקר הנוכחי, שנערך בהונג קונג, הייתה לבחון את הקשר בין בדידות לבין צפיפות העצם, שברים, וסרקופניה בגיל המבוגר ולהפיק מכך תובנות לגבי דרכים לשיפור בריאות השלד באוכלוסייה המזדקנת.
נעשה שימוש בנתונים משני מחקרי מעקב על בריאות העצם בקרב נשים וגברים בהונג קונג. (Mr. OS and Ms. OS) . במחקרים אלה נכללו 2000 נשים ו-2000 גברים שהיו בני 65 לפחות בשנת 2001. בדיקות מעקב נערכו לאחר 2, 4, 7, 14 ו-18 שנים. החוקרים דגמו שליש מהמשתתפים והתמקדו בנתונים שנאספו בביקורות אחרי 14 ו- 18 שנות מעקב. דרגת הבדידות הוערכה לפי סולם על שם De Jong Gierveld, עם חלוקה להעדר בדידות, בדידות בינונית או חמורה. צפיפות העצם נמדדה בשיטת DXA. מידע על נפילות ושברים התקבל מהמשתתפים. מסת השריר נמדדה ב-DXA, חוזק השריר נבדק לפי חוזק לחיצת יד. יכולת ביצוע השריר נבדקה לפי מהירות הליכה או מהירות קימה מכיסא. כמו כן נעשה שימוש בשאלון SARC-F להערכת דרגת הסרקופניה (לפי כח, נפילות, צורך בעזרה בהליכה, קימה מכיסא ועלייה במדרגות) .
במחקר החתך נכללו 1053 גברים ונשים , ובמחקר המעקב נכללו 446.
סך של 28.6% מהמשתתפים סווגו כלא-בודדים, 51.9% היו עם בדידות בינונית ו-19.5% עם בדידות חמורה.
ל-16.4% הייתה צפיפות עצם תקינה, 50% היו עם אוסטיאופניה ו-33.1% עם אוסטיאופורוזיס. סרקופניה אובחנה אצל 49.3%. נפילה אחת לפחות ושבר בשנה החולפת היו ל-1.4%.
במחקר החתך שכלל נתונים מהשנה ה- 14 למעקב, נמצא כי בהשוואה להעדר בדידות, הרי שבדידות חמורה הייתה קשורה באופן מובהק בצפיפות עצם נמוכה יותר בירך, עם סיכון פי 3.278 לאוסטיאופורוזיס , ופי 2.471 לאוסטיאופניה (לאחר התאמה לגיל, מיגדר, תחלואה כרונית, השמנה, צריכת אלכוהול, דרגת פעילות ודיכאון). לא נמצא קשר בין בדידות לנפילות או לסרקופניה.
במחקר המעקב נמצא שבדידות חמורה בתחילת המעקב הגבירה באופן משמעותי סיכון לסרקופניה, פי 2.32, גם לאחר התאמות שונות, אך לא לנפילות.
החוקרים מסיקים שבדידות חמורה יכולה להשפיע על בריאות השלד והשרירים. הם מציעים להתחשב בגורמים הפסיכולוגיים ולשקול עריכת סקר לאיתור בדידות באוכלוסייה המבוגרת.
השוואת יעילות טיפולים תרופתיים שונים לאחר שבר בחוליה:
שברים בחוליות עמוד השדרה על רקע אוסטיאופורוזיס פוגמים באיכות החיים ונקשרים לתמותה מוגברת. מחקרים רבים התייחסו להשפעת טיפול תרופתי לאוסטיאופורוזיס על מניעה ראשונית של שברים, אך התועלת במניעה מישנית לא נחקרה במידה מספקת. שברים חוזרים באים בהקשר של צפיפות עצם נמוכה יותר וגורמים לבעיות בריאות חמורות עוד יותר, ולכן חשוב מאד לתכנן היטב את הטיפול התרופתי למטופל עם שבר קודם בחוליה.
מחברי המאמר ערכו סקירת ספרות שיטתית ומטה-אנליזה של המחקרים המתאימים כדי להעריך את השפעת טיפולים תרופתיים שונים לאוסטיאופורוזיס על מניעת שברים חוזרים במבוגרים עם שברים בחוליות. מטרות מישניות היו השפעה על צפיפות העצם ושיפור היכולת התפקודית. נכללו באנליזה רק מחקרים עם תקופת מעקב לפחות 6 חדשים. לא נכללו נתוני חולים עם מחלות מטבוליות אחרות של העצם, חולים עם ממאירות וכאלה עם הוראת נגד לטיפול התרופתי שניתן במסגרת המחקר.
סך הכל נכללו באנליזה 34 מחקרים, 20 מהם היו מחקרים קליניים מבוקרים. לא אותרו נתונים מתאימים לאנליזה לגבי טיפול עם תרופות מסוג SERM (רלוקסיפן) ולא נכלל המחקר היחיד שבחן דנוסומאב מול טריפרתייד. המחקרים המתאימים נחלקו ל-7 קטגוריות: ביספוספונאט לעומת ביקורת (16 מחקרים), טריפרתייד לעומת ביקורת, טריפרתייד לעומת ביספוספונאט, ויטמין D לעומת ביקורת, דנוסומאב לעומת ביספוספונאט, רומוסוזומאב לעומת ביספוספונאט ורומוסוזומאב לעומת טריפרתייד.
בהשוואה לביקורת: ביספוספונאטים הפחיתו ב-71% את הסיכון לשברים נוספים בחוליות במהלך שנה לאחר השבר הראשון ב-49% במשך 3 שנים לאחר השבר ובסה"כ ב-65% בכל תקופת המעקב. צפיפות העצם עלתה ב-3.65% בהשוואה לביקורת אחרי שנה, וב-5.39% אחרי 3 שנים . טריפרתייד לעומת ביקורת או ביספופונאטים: טריפרתייד הפחית סיכון לשברים ב-61% בהשוואה לביקורת וב-59% בהשוואה לביספוספונאטים. לא נמצא הבדל משמעותי בהשפעה על צפיפות העצם.
ויטמין D לעומת ביקורת: לא ניתן להסיק מסקנות עקב מיעוט מחקרים ומשטרי טיפול שונים.
דנוסומאב לעומת ביספוספונאט: לא נמצא הבדל משמעותי בהשפעה על שברים, אך לא ניתן היה לעשות מטהאנליזה לגבי ההשפעה על צפיפות העצם עקב מיעוט משתתפים ושיטות דיווח שונות של הנתונים.
רומוסוזומאב לעומת ביספוספונאט: לא נמצא הבדל משמעותי במניעת שברים חוזרים בחוליות למעט בתת קבוצה: רומוסוזומאב הפחית סיכון לשברים חוזרים בחוליות ב- 79% לעומת ביספוספונאטים בקרב חולים שעברו טיפול עם צמנט לחיזוק חוליה שבורה
.
רומוסוזומאב לעומת טריפרתייד: לא נמצא הבדל בהשפעה למניעת שברים חוזרים בחוליות.
החוקרים מסכמים כי האנליזה הנוכחית לא הראתה יתרון לרומוסוזומאב על פני ביספוספונאטים או טריפתייד במניעת שברים חוזרים בחוליות, אך יתכן ויש תועלת גדולה יותר מטיפול עם רומוסוזומאב לעומת ביספוספונאט לאנשים שעברו התערבות פולשנית לחיזוק חוליה שבורה. טריפרתייד עשוי להיות הטיפול המועדף למניעת שברים חוזרים בחוליות במבוגרים וביספוספונאטים יכולים להיות חלופה סבירה כאשר טיפולים אנבוליים אינם זמינים או שיש הוראת נגד לטיפול בהם.
הסיכון לשברים לעומת הגיל בעת איבחון סוכרת:
סוכרת היא מחלה כרונית נפוצה מאד. סיכון מוגבר לשברים בחולי סוכרת תועד במחקרים שונים, אך דרגת הסיכון משתנה בין המחקרים. ההנחה היא שהשינויים המטבוליים וההשפעות על כלי הדם בעקבות מחלת הסוכרת משפיעים על איכות העצם ועל הסיכון לנפילות, מכאן שחשיפה ארוכה יותר לשינויים האלה יכולה להגביר את הסיכון לשברים.
מטרת המחקר, שנערך באוסטרליה, הייתה לבחון האם הגיל בעת איבחון הסוכרת משפיע על הסיכון לשברים בנשים.
החוקרים אספו מידע על נשים שנטלו חלק במחקר מעקב על בריאות האשה. אוכלוסיית המחקר הנוכחי כללה מדגם מייצג של 13,714 נשים שנולדו בין 1946-1951 אשר גוייסו בשנת 1996 והיו בביקורת כל 3 שנים, הגיל בעת איבחון הסוכרת נע בין בין 27.3-76.5, והממוצע היה 57.9 שנים. שעור ההתמדה היה גבוה, ו-73.7% מהנשים נותרו במעקב עד שנת 2022. בנוסף לביקורות התקופתיות עמדו לרשות החוקרים גם נתונים ממאגרי הבריאות הלאומיים באוסטרליה. 12,170 נשים הגיעו לכל הפחות לביקורת השנייה.
החוקרים השוו את שעור הארעות שברים בין נשים עם סוכרת לנשים ללא סוכרת, ובחנו את השפעת הגיל בעת איבחון הסוכרת, עם התאמה לגיל ולשינויים במסת הגוף. סוכרת (הן סוכרת 1 והן סוכרת 2) אובחנה אצל 18.5% מסך המשתתפות, ושבר אחד לפחות קרה ל- 30.9% מהנשים. הגיל החציוני בעת השבר הראשון היה 62.8 שנים , עם טווח של 33.1-76.7.
הסיכון לשבר אצל נשים סוכרתיות היה גבוה ב-12% לעומת נשים לא-סוכרתיות. מידת הסיכון העודף הייתה תלויה בגיל בעת איבחון הסוכרת: סיכון עודף באופן מובהק של 61% לנשים שאובחנו בגיל 35, לעומת עודף לא מובהק של 2% בקרב נשים אשר אובחנו לאחר גיל 60.לא נמצא קשר בין מסת הגוף לבין הסיכון לשבר.
ניתוח של הנתונים לאחר אי הכלל של נשים עם סבירות גבוהה לסוכרת 1 (על פי גיל פחות מ-50 בעת האיבחון וטיפול באינסולין בלבד) לא שינה את התוצאות.
מסקנת החוקרים היא כי סוכרת אמנם קשורה בסיכון מוגבר לשברים, אך דרגת הסיכון משתנה לפי הגיל בעת איבחון הסוכרת: לנשים שאובחנו בגיל צעיר יותר יש סיכון מוגבר במידה ניכרת אך הסיכון פחת בהדרגה עם הגיל, לא הייתה הוכחה לסיכון מוגבר אצל נשים שאובחנו עם סוכרת לאחר גיל 60. הגיל בעת איבחון סוכרת עשוי אם כך לשפר את הערכת הסיכון לשברים והכוונת התערבויות מתאימות.
מאת: ד"ר איריס ורד. רופאה בכירה במכון האנדוקריני במרכז הרפואי שיבא, תל השומר ובמרכז בריאות האשה, רמת אביב.